העצים והיער הם זירתה של עריכה ספרותית, ללא שום מגבלה קוגניטיבית

המאמר מפריך את טיעון הצל במערת הצללים של אפלטון, הקובע שקיימת "מגבלה קוגניטיבית" המונעת מאותה עורכת לטפל במשולב במבנה הכללי של הספר ("היער") ובפרטי השפה והניסוח ("העצים"). ראשית, הטיעון מבוסס על חלוקה שגויה המנכסת את הטיפול בניסוח לעריכה לשונית במצב של הפרדה, בעוד שעריכה ספרותית איכותית מטפלת הן ב"יער" והן "בעצים" בכל מקרה. שנית, ראיות נוירו-קוגניטיביות מפריכות זאת. המוח מסוגל בהחלט לעבד מידע רב-ממדי במקביל. מה שמוצג כמגבלה ביולוגית הוא מצד אחד ביטוי ל"קולוניאליזם לשוני" – השתלטות של עורכי הלשון על הזירה הספרותית, מבלי שיהיו להם כישורים ספרותיים מקצועיים לטפל בניסוח, ומצד שני ביטוי לחוסר מומחיות והיעדר כישורים מקצועיים של עריכה ספרותית, במקרים שבהם היא משאירה את הניסוח לעריכה לשונית.

הצל, המטפורה, והחלוקה השגויה

אחד הצללים במערת הצללים של אפלטון משתמש במטפורת היער והעצים בעריכת ספרות, וטוען שעורכים אינם מסוגלים לראות גם את ה"יער" וגם את ה"עצים" בו-זמנית, כיוון שמגבלה קוגניטיבית לא מאפשרת זאת. ב"יער" – הוא מייחס לטיפול כללי במבנה הספר, בעלילה ובדמויות, וב"עצים" – הוא מייחס לטיפול פרטני בשפה ובניסוח.

הצל קובע חלוקת תפקידים, שבה על היער אחראית עריכה ספרותית, ועל העצים אחראית עריכה לשונית, וטוען שבמצב שבו העורכת מתפקדת כעורכת ספרותית ולשונית ומטפלת גם ביער וגם בעצים על פי ההגדרות הנ"ל, היא מנועה מלפעול כך, עקב מגבלה קוגניטיבית. לכן הצל מתנגד לעריכה ספרותית ולשונית, ומציע פיצול בין שתי עריכות, הנעשה על ידי שני עורכים.

הדבר המתעתע בצל הזה, הוא שהוא מניח כאקסיומה שבמצב רגיל, תפקידה של עריכה ספרותית הוא לטפל ביער, בעלילה ובמבנה, ותפקידה של עריכה לשונית הוא לטפל בשפה ובניסוח, ושהבעיה מתחילה כשעריכה ספרותית ולשונית פועלת באופן מלא על הספר.

אבל כאן טמונה ההטעיה: השילוב בין יער לעצים אינו תופעה של עריכה ספרותית־ולשונית בלבד, אלא חלק מובנה בעריכה ספרותית איכותית כשלעצמה. לכן, אם נדון בשאלת המגבלה הקוגניטיבית, יש לדון בה בתוך הזירה של העריכה הספרותית כברירת מחדל במצב תקין — שם השילוב מתקיים מאז ומתמיד — ולא רק כאשר היא "משודרגת" לעריכה ספרותית־ולשונית. אחרת, נוצרת אשליה שהמגבלה חלה עקב השדרוג, בעוד שבפועל השדרוג מוסיף רק רכיב טכני וזניח בהיקפו.

לכן, לפני שדנים בטיעון על מגבלה קוגניטיבית, חשוב להגדיר את גבולות הזירה – לא על פי צללים, ולא על פי הנורמה הבעייתית הקיימת במציאות בעולם הספרים – אלא על פי המצב האידיאלי והנכון עבור המחברים ועבור ספרם: עריכה ספרותית איכותית, מקצועית ויסודית, עושה כמעט הכול בספר, ומטפלת גם ביער וגם בעצים:

כאן מתרחש השלב הראשון של ההפרכה – עצם ההגדרה של "יער" ו"עצים" בצל היא חלוקה מלאכותית ומוטעית. במציאות מקצועית, אין כאן שני תחומים מנותקים: רוב העבודה בספר (80–90%) היא ספרותית ומשלבת גם את השפה והניסוח; החלק הלשוני הטכני מהווה רק 10–20%.

גבולות הזירה האמיתיים

עריכה ספרותית – טיפול ב"יער" וב"עצים" כ־80–90%

טיפול במבנה, בקוהרנטיות, ברצף, בזרימה ובתנועה של הספר; טיפול בניסוח בהתאם לרוח הספר – מילים, פעלים, זמנים, בניינים, מילות קישור, סדר מילים במשפט, סדר משפטים, אופן חיבור ביניהם, משלבים לשוניים – בהתאם לְמשמעות, כוונה, סגנון, קצב, תנועה, הלך רוח ואווירה; דיוק ואמינות – התאמת הסגנון, האמירות והמשלב הלשוני לסוג הספר, לתקופה, להתרחשות, למאפייני הדמויות, למצב הרגשי, לתפקידן, ועוד;

העלאה/הורדה של המשלב הלשוני לפי הצורך; שמירה על עקביות בסגנונות שנבחרו; שחרור מבוקר של מידע; טיפול בסתירות, פערים, חוסר היגיון; הצלבת מידע; חידוד רעיונות; טיפול בחזרות של מידע; טיפול בחזרות של מילים היוצרות צרימה במנגינה; טיפול בחלקים שאינם משרתים את היצירה; עיבוד ספרותי – מעבר משפת המספר לשפתה של הדמות ולהפך, במידת הצורך; מיקום מתאים של אמירה, משפט, פסקה, התרחשות; גיוון, שימוש במילים נרדפות; בחירה בסימני פיסוק בהתאם לרוח היצירה; חלוקת פסקאות.

הכישורים הנדרשים בטיפול ביער ובעצים בעולם הספרות

המשמעות היא שכמעט כל מה שנוגע ל"חיים" של הספר, לאופן שבו הוא נקרא, נשמע ומרגיש – נמצא במגרש של העריכה הספרותית. לשם כך, עריכה ספרותית איכותית דורשת את הכישורים הבאים. אלה כישורים טבעיים, מולדים, שאינם ניתנים לרכישה – לא בקורסים, לא באוניברסיטה ולא באתר האקדמיה:

אופן חשיבה

חשיבה מסתעפת, זיהוי של קשרים, דפוסים, תבניות וחריגים בסיטואציות מורכבות, חוכמה, חושים חדים, תשומת לב לפרטים, זיכרון חד, כושר ביטוי גבוה בכתב ובעל פה, חוש התמצאות במרחב – יכולת לנווט, להתמצא ולשלוט במרחב ידע מורכב, דמיון, פתיחות וגמישות מחשבתית, יכולת לעבד מידע רב בו-זמנית, חשיבה אסוציאטיבית, היגיון, חשיבה מחוץ לקופסה, חשיבה אנליטית, יצירתיות, יכולת הסקה, יכולת עיבוד מידע, יכולת פיתוח של רעיונות, יכולת הסקת מסקנות מהירה, ריכוז ויכולת מיקוד, ראיית התמונה בכללותה, דיוק חוש סדר וארגון, יכולת ארגון מחשבתי וסידור מידע באופן היררכי, תושייה, יכולת תמרון, יכולת לשנות כיוון תוך כדי תנועה, כושר אלתור, גיוון, חשיבה ביקורתית, תכנון קפדני, חשיבה לטווח ארוך.

אינטואיציה

הבנה רגשית של מה "נכון", תחושת ודאות מיידית וספונטנית, פעולה על פי תחושות בטן, קליטת רמזים רגשיים עדינים ממצבים או אנשים, קליטת רמזים קטנים וחלקיים שהתודעה הרציונלית עלולה להחמיץ עיבוד מידע ודפוסים מניסיון קודם באופן לא מודע, מידתיות, חוש תזמון, חוש אומנותי, חוש מוזיקלי, חוש קצב, טוב טעם.

אינטליגנציה רגשית

רגישות, מודעות עצמית רגשית, יכולת לזהות, להבין, לעבד ולנהל רגשות פנימיים ושל אחרים באופן יעיל ומותאם למצב, כושר שכנוע, הבנת ניואנסים, זיהוי רמזים ורמיזות, הבנה פסיכולוגית עמוקה של נפש האדם, של תשוקותיו, חולשותיו והמניע לפעולותיו, יכולת עיבוד של המטען הרגשי, זיהוי וזיקוק הרגשות המתעוררים, הבנת המקורות והגורמים לרגשות, מודעות לאופן שבו הרגשות משפיעים על המחשבות וההתנהגות, קריאת שפת גוף, טון קול ורמזים לא מילוליים, הבנת דינמיקות חברתיות ומערכות יחסים.

תכונות אישיותיות

התלהבות, מחויבות, תשוקה, מוטיבציה, סקרנות, פרקטיות, ספונטניות, התלהבות, איפוק, ריסון, מתינות, מסירות, סבלנות התמדה, כישורים דרמטיים, פרקטיות, יוזמה, ביטחון עצמי, קבלת החלטות מהירה, ערנות, עצמאות, חוכמת חיים, יסודיות, נחישות, יכולת עמידה בלחץ, מרץ, גמישות, אומץ, ישירות, דבקות במטרה, דבקות בעקרונות מקצועיים.

עריכה לשונית – כ־10–20%

תיקון שגיאות כתיב והקלדה; תיקון טעויות לשון – אך לא תמיד; כתיבה תקנית של סימני הפיסוק שנבחרו; רווחים, תעתיק, ניקוד עזר; שמירה על עקביות ואחידות טכנית.

עריכה ספרותית ולשונית - 100%

עריכה ספרותית ולשונית מטפלת ב"יער" וב"עצים" ובעריכה הלשונית.

אם כן, הדיון על שאלת ה"מגבלה קוגניטיבית" חל לא רק על עריכה ספרותית ולשונית, אלא גם על עריכה ספרותית.

הסתירה הפנימית במודל ה"צל"

המודל של ה"צל" מבחין הבחנה חדה בין "יער" ל"עצים":

היער – המבנה הכולל: עלילה, קשתות דמויות, סדר האירועים, קצב רחב.

העצים – שרשרת פעולות מיקרו־ניסוחיות: בחירת פעלים, סדר תחבירי, שינוי משלב, חלוקת פסקאות, יצירת מקצב משפטי, מיקום מילות קישור, גיוון לשוני, חידוד ניסוחים ועוד.

לטענתו, שני תחומי הפעולה הללו אינם יכולים להתבצע בידי אדם אחד ללא פגיעה באיכות, משום שהם דורשים סוגי קשב מנוגדים. לכן, בעריכה הנהוגה, העורך הספרותי מטפל רק ביער, והעורך הלשוני – בעצים.

במטפורת הצל, העורכת הספרותית היא האדריכלית – קובעת את מבנה הבניין, אך אינה נכנסת פנימה. והעורכת הלשונית היא מעצבת הפנים – מטפלת בכל מה שקורה בפנים, בפרטי הפרטים של השפה והניסוח. לשיטתו, שני המקצועות הללו אינם פועלים בו-זמנית ואינם מתערבים זו בעבודתה של זו.

הבעיה היא שמודל זה לא תקף בעולם הספרות: כיצד עורכת ספרותית יכולה לממש אחריות למבנה, לדמויות, לאמינות העלילה ולקוהרנטיות, אם ניסוח הטקסט בפועל נמצא בידיה של עורכת אחרת? המבנה, העלילה והדמויות נוצרים ונחווים דרך המילים, סדר המשפטים, הטון והקצב – כלומר, דרך העצים. כאשר עורכת אחרת קובעת זאת, נשללת מהעורך הספרותי השליטה על המימוש בפועל של המבנה שתכנן, והוא מאבד את חותמו המקצועי ואת האחריות האמיתית לתוצאה.

קולוניאליזם לשוני

מה שהצל עושה, הוא דוגמה קלאסית למה שבסוציולוגיה ובחקר התרבות אפשר לכנות שילוב של כמה תופעות:

הגמוניה מקצועית – קבוצה אחת (עורכי הלשון) קובעת בפועל את הנורמות והסטנדרטים של תחום שאינו שייך לה במקור (הספרותי), ומעמידה את תפיסותיה כ"דרך המלך".
ניכוס הון סימבולי (Bourdieu) – לקיחת הלגיטימציה, הסמכות והיוקרה המקצועית ממי שהם בעלי הזיקה האמיתית (העורכים הספרותיים), והפנייתה לעצמם.
השתלטות דיסציפלינרית – חדירה של תחום אחד לתוך גבולות תחום אחר, תוך הגדרת גבולות הפעולה החדשים שלו על פי הכללים של הפולש.
דה־לגיטימציה של קבוצה אחרת – ערעור סמכותם של העורכים הספרותיים, הצגתם כ"חסרי תקינות" או "פחות מקצועיים" אם אינם פועלים לפי מודל הלשון התקנית של העורכים הלשוניים.

מדובר בשליטה במרחב הספרותי דרך פריזמה של לשון בלבד, גם כשמדובר ביצירה אומנותית שאינה נמדדת במדדים לשוניים תקניים.

הצל מייצג עורכי לשון המבצעים ניכוס של ההון הסימבולי של העריכה הספרותית, תוך יצירת מונופול מדומה על 'התקינות', והדרה של הקבוצה שבפועל מחזיקה במיומנויות הנדרשות לטיפול הוליסטי ביצירה הספרותית: כושר ביטוי ספרותי מעולה, יצירתיות, דמיון, כושר אלתור, יציאה מהקופסה, כישורים דרמטיים, רגישות, חשיבה מורכבת, גמישות מחשבתית, תשומת לב לפרטים, זיהוי דפוסים, עיבוד מידע רב-ממדי, אינטואיציה, חוש תזמון, חוש קצב, חוש מוזיקלי, חוש אומנותי, תשוקה, להט, תחושת "נכון", טוב טעם, הבנה פסיכולוגית עמוקה, רגישות לניואנסים, עיבוד מטען רגשי, ועוד.

הלגיטימציה נשאבת ממקור אקדמי שאינו קובע את כללי המשחק בעולם הספרות – וכך נוצר מבנה כוח שמעמיד את הפורמליזם הלשוני כשליט יחיד, על חשבון היצירה החיה.

הציבור מושפע מהצללים האלה, ומטיל את יהבו על עריכה לשונית כמנסחת של הספר. מחברי ספרים מאמינים שזה הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לספרם, אחרי שעבר את ה"יער" של העריכה הספרותית כפי שהוא מוגדר על ידי ההגמוניה השלטת.

ההשוואה חוצת הז’אנרים

בכל תחום של עריכת תוכן – בין אם מדובר בעבודה אקדמית, ספר עיון או יצירה ספרותית – המוח מטפל ביער ובעצים כמקשה אחת.

בעריכת תוכן אקדמית, עורך מקצועי מטפל במבנה הטיעון (יער) ובניסוחו (עצים) במקביל, מתוך הבנה שאי אפשר לנסח טיעון מבלי לשלוט במבנהו, ואי אפשר לבנות מבנה משכנע מבלי לנסח את מרכיביו.

בעריכת ספר עיון, גם עורך לשוני נדרש לעיתים להציע שינויים בסדר הפרקים או במבנה ההסברים, לצד ליטוש השפה.

אם השילוב בין מאקרו למיקרו אפשרי ולגיטימי בז’אנרים אלה, אין כל בסיס נוירו־קוגניטיבי לטעון כי דווקא בעריכה ספרותית – שהיא גם עריכת תוכן לכל דבר – המוח "מאבד את היכולת" לשלב בין השניים. ההבדל בין התחומים אינו נעוץ במבנה המוח אלא במידת המומחיות, ברמת הכישורים וברגישות הסגנונית הנדרשת.

התשובה האקדמית

מבחינה נוירו־קוגניטיבית ותהליכית, אין הצדקה למודל הפיצול. מחקרים על עיבוד שפה מראים כי תכנון טקסט, ניסוחו והערכתו מתבצעים במקביל באמצעות רשתות עצביות חוצות־אונות. בהקשר הספרותי, ההבחנה בין "אדריכל" ו"מעצב פנים" אינה רלוונטית: הטקסט הוא הן המבנה והן הפנים גם יחד. כל החלטה ניסוחית היא גם החלטה מבנית, וכל החלטה מבנית דורשת הכרעה ניסוחית. הפרדה ביניהם אינה רק מלאכותית מבחינה קוגניטיבית – היא גם פוגעת בפועל באיכות, מפני שהיא מפקיעה מהעורך הספרותי את הכלים ליישם את חזונו, לוודא את אמינות הדמויות, לשמור על קוהרנטיות עלילתית, ולשלוט בהלך הרוח והאווירה של היצירה.

ההסבר הנוירולוגי

המוח פועל כרשת מקבילית (Parallel Processing) שבה עיבוד לשוני, עיבוד סמנטי, קבלת החלטות סגנוניות ועיבוד רגשי פועלים בו־זמנית. אזורים כמו אזור ברוקה ואזור ורניקה, הקורטקס הקדם־מצחי, המערכת הלימבית והאזורים האסוציאטיביים בקורטקס – פועלים יחד כדי לשלב בין משמעות, מבנה, ניסוח והקשר רגשי.

מיומנויות טכניות (כגון תיקון שגיאות כתיב, פיסוק, ניקוד) ומיומנויות ספרותיות עמוקות (כגון בניית דמות, עיצוב קצב או הלך רוח) הופכות אצל עורך מיומן לפעולות אוטומטיות המוטמעות בגרעיני הבסיס (Basal Ganglia) ובצרבלום, ומתבצעות במקביל לתהליכי חשיבה מודעים.

עיבוד מאקרו ומיקרו מתקיים בו־זמנית גם בז’אנרים אחרים של עריכת תוכן, ולכן אין כל הצדקה לטעון שבעריכה ספרותית השילוב הזה "בלתי אפשרי". כאשר הפיצול נובע, הוא משקף חוסר במומחיות או בגישה מקצועית – לא מגבלה ביולוגית של המוח.

סיכום

1. זירת המחלוקת הנכונה – העריכה הספרותית עצמה
אם אכן קיים כשל מובנה כלשהו (אמיתי או מדומיין) הנובע מהחיבור בין "היער" – המבנה, העלילה, פיתוח הדמויות – לבין "העצים" – פעולות המיקרו של ניסוח, זרימה, קצב, ושאר המרכיבים המקומיים, הרי שמקום הכשל הזה הוא בליבת העשייה של העריכה הספרותית עצמה. זו מהותה של העריכה הספרותית: לטפל בשני הממדים הללו בו־זמנית. הוא אינו נוצר במעמד השדרוג לעריכה ספרותית־לשונית, אלא קיים – אם בכלל – כבר בעריכה הספרותית ה"טהורה". לכן, דיון רציני במגבלה חייב להתקיים בזירתה המקורית של העריכה הספרותית, ולא במפגש בין שני מקצועות נפרדים.

2. שליטה הגמונית במסווה של מגבלה קוגניטיבית
הצל מבטא שליטה הגמונית של עורכי הלשון בזירת הפרוזה. הם מנכסים לעצמם תחומי פעולה – ניסוח, קביעת הטון, עיצוב זרימה – שהם למעשה ליבת העריכה הספרותית, תוך דחיקת העורכת הספרותית לעמדה מצומצמת של "אדריכלית" חיצונית בלבד. תורמים לכך עורכים ספרותיים המאמצים את החלוקה זו. הציבור מגיב בהתאם.

3. שלילת המגבלה הנוירו־קוגניטיבית
כאשר העריכה הספרותית פועלת במלוא מקצועיותה, אין כל מגבלה מובנית המונעת ממנה לשלב טיפול ב"יער" וב"עצים" במקביל – בדיוק כפי שכל תחום מומחיות אחר של עריכה (כגון עריכת תוכן אקדמית) עושה. אם לכאורה היה מדובר במגבלה נוירולוגית אמיתית, משמעות הדבר היא שהעורך כלל אינו כשיר לעבודה במקצוע, שהרי עריכה מטבעה מחייבת חיבור בין שני הממדים. בפועל, מה שמכונה "מגבלה" הוא בדרך כלל ביטוי לחוסר כישורים, ראייה שטחית או העדר מומחיות במיקרו – לא לבעיה ביולוגית במוח.