יד מכוונת שמוסרת לקוראים מידע והופכת את דברי הדמויות לאבסורדיים

בעריכה הספרותית והלשונית שלי אני בודקת את המשמעות שמתקבלת מהמשפטים

בעריכה הספרותית והלשונית שלי אני בוחנת את דברי הדמויות בתוך ההקשר שבו הם נאמרים: מה הדמות יודעת, מה בן שיחה יודע, מה היא מבקשת לומר לו ואיזו משמעות נוצרת בפועל מהניסוח. מידע צריך להיחשף מתוך הסיטואציה והדיאלוג באופן טבעי ואמין. כשהצורך למסור מידע לקוראים גובר על השיקולים האלה, הדמויות מתחילות לומר זו לזו דברים שאין להן סיבה לומר, להסביר דברים שכבר ידועים לבני שיחתן ולנסח את דבריהן לפי צורכי הקוראים ולא לפי צורכי השיחה. היד המכוונת נעשית גלויה, והמידע שנכפה על הדיאלוג משפיע בתורו על ההיגיון של דברי הדמויות ועל המשמעות שנוצרת מהם.

בסיפור המקורי "התרמית", נראה שהצורך למסור מידע לקוראים גובר בכמה מקומות על ההיגיון הפנימי של השיחה ומצטרף למטרות משוערות נוספות שהדיאלוג נדרש לשרת. אציג שתי דוגמאות שבהן עליזה ושמוליק מוסרים זה לזה באופן ישיר ומפורט מידע שכבר ידוע לשניהם. המידע לא נשאר רק תוספת מלאכותית לשיחה: מאחר שהוא מוכנס לתוך האמירות שלהם, הוא מקבל בהן תפקיד לוגי ומשנה את משמעותן.

בדוגמה הראשונה, נראה שבצד הצורך למסור לקוראים מידע על מקרי המוות הקודמים יש ניסיון להציג את עליזה כמי שמבחינה בפרטים ומחברת ביניהם. לשם כך היא מספרת לשמוליק על שני ילדים שמתו במשפחה ועל נסיבות מותם, אף שהוא כבר אמור לדעת זאת, ובהמשך מציגה את המסקנה שלה. מאחר שהמידע נמסר בתוך הרצף שבו היא מסבירה את החשד שלה, הוא משתלב בתהליך ההסקה ומקבל תפקיד של נימוק. כך המסירה המלאכותית של המידע יוצרת קשרים לוגיים שלא אמורים להתקיים והופכת את תהליך ההסקה שאמור להעיד על פיקחותה של עליזה לאבסורדי.

בדוגמה השנייה, שמוליק מוסר לעליזה מידע שכבר ידוע לה – שלושה ילדים במשפחה מתו בתוך שלוש שנים. נראה שהמידע נועד להדגיש לקוראים את מספר מקרי המוות ואת פרק הזמן הקצר שבו התרחשו, ובצד המטרה הזאת יש ניסיון להרים לעליזה להנחתה באמצעות דבריו של שמוליק, שמכשירים את הקרקע לתשובתה. אבל הנתון שנועד להגיע לקוראים מוכנס לתוך הנימוק של שמוליק להימנע מחקירת האם, וכך דווקא ריבוי מקרי המוות בפרק זמן קצר הופך לסיבה לא לבדוק אותם. גם כאן הצורך למסור מידע משנה את ההיגיון של דברי הדמות ופועל נגד המטרה שהמשפט נועד לשרת.

במאמר השאירו את עדי' אמור להיות היעד של הטיעון, לא חלק ממנו בחנתי מופע נוסף של אותו דפוס. שם הצורך למסור לקוראים את נסיבות מותה של עדי ולכוון אותם אל המסקנה מכניס את המסקנה לתוך הטיעון שאמור להוביל אליה. בשלושת המקרים הכשל מתחיל עוד לפני המשמעות האבסורדית שנוצרת: הוא מתחיל בעצם ההחלטה לגרום לדמויות למסור לקוראים מידע דרך שיחה שבה אין להן סיבה טבעית למסור אותו באופן הזה.

המסירה המלאכותית של המידע יוצרת אבסורדים שונים

במאמר "האופן שבו המידע נמסר הופך את תהליך ההסקה לאבסורדי" אני בוחנת את המקרה הראשון. עליזה מוסרת לשמוליק מידע על שני מקרי המוות הקודמים אף שהוא כבר מכיר אותם. המידע מוכנס לתוך דבריה כדי להגיע לקוראים, אבל מאחר שהוא משולב בתוך הרצף שבו היא מציגה את החשד שלה, הוא נעשה חלק מתהליך ההסקה. כך נוצר קשר בין התנהגותה של האם בשבעה, שני מקרי המוות הקודמים והמסקנה שרביד הורעל.

במאמר "מסירת המידע של שמוליק יוצרת כשל לוגי וסתירה פנימית בטיעון" אני בוחנת את המקרה השני. שמוליק מוסר לעליזה מידע שכבר ידוע לה – האם איבדה שלושה ילדים בתוך שלוש שנים – והמידע הזה משולב בתוך הנימוק שלו להימנע מחקירתה. כך דווקא הנתון שאמור לעורר חשד ולחזק את הצורך בבדיקה הופך לסיבה להימנע ממנה.

הצורך למסור מידע משתלט על ההיגיון של הדיאלוג

בשני המקרים הצורך למסור מידע לקוראים גובר על ההיגיון הפנימי של השיחה. הדמויות מדברות זו עם זו, לא עם הקוראים, ולכן המידע שהן מוסרות צריך להתאים למה שהן יודעות ולמה שיש להן סיבה לומר זו לזו באותו רגע. כשהמידע מוכנס לדיאלוג באופן ישיר ומלאכותי כדי להגיע לקוראים, הוא לא נשאר מידע בלבד: הוא נעשה חלק מדברי הדמות ומקבל בהם תפקיד ומשמעות. כך המסירה שנועדה להבהיר לקוראים את המתרחש פוגעת בהיגיון, באמינות ובמטרות האחרות שהדיאלוג נועד לשרת.