"לפני כמה שנים" – הסיפור של עליזה לא אמין: ניתוח ספרותי ולשוני

בסיפור המקורי "התרמית" עליזה בת ה-95 נפגשת עם שמוליק, מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, ומנסה לשכנע אותו שמזי רצחה את ילדיה. בחלק הראשון של הניתוח בחנתי את הנימוקים שעליזה מציגה כדי לבסס את החשד שלה, ואת הבעיות בהיגיון, במשמעות ובמשלב הלשוני שפוגעות באמינות דבריה.

במאמר זה אתמקד בהמשך הסיפור שעליזה מספרת לשמוליק, שבו היא מציגה את פשיטת הרגל של משה, את ביטוח הילדים ואת מקרי המוות שהתרחשו לאחר מכן. אבחן כיצד היד המכוונת מארגנת את המידע כדי להבליט את יכולתה של עליזה לקשור בין האירועים ולהסיק מסקנות, אך יוצרת עמימות כרונולוגית, קשרים סיבתיים שאינם מבוססים ומלאכותיות בסדר מסירת המידע. לצד אלה אראה כיצד בחירות לשוניות, מסירת מידע שאינה הולמת את השיחה וסתירות ביחסה של עליזה לדמויות ולאירועים פוגעות באמינות הסיפור שהיא מספרת.

עליזה אומרת: "מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל. הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד. ואז הילדים התחילו למות זה אחר זה. אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

בחלק הבא אנתח את הפסקה.

ניתוח ספרותי ולשוני של דברי עליזה

"לאחר שפשט משה את הרגל" – סדר מילים שאינו מתאים לשיחה טבעית

"מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל".

בצירוף "לאחר שפשט משה את הרגל" הפועל "פשט" מופיע לפני הנושא "משה". סדר כזה מאפיין משלב לשוני גבוה יותר, והוא בולט במיוחד בשיחה יומיומית בין שני אנשים בבית קפה. טבעי יותר לומר "אחרי שמשה פשט את הרגל".

אותה תופעה מופיעה בהמשך הסיפור, כשעליזה אומרת: "יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת". גם כאן הפועל קודם לנושא, ונוצר ניסוח שמזכיר לשון כתובה יותר מאשר דיבור טבעי.

סדר המילים הוא חלק מהסגנון ומאופן הדיבור של הדמות. כאשר היד המכוונת בוחרת בסדר מילים גבוה ומרוחק בלי שהדבר נובע מאופייה של הדמות או מהסיטואציה, הדיאלוג נשמע כתוב ומלאכותי.

במאמר סדר מילים בספר – עריכה ספרותית או עריכה לשונית? אני טוענת שסדר המילים צריך להתבסס על שיקולים ספרותיים, ולא על תבניות קבועות שמאפיינות כתיבה עיונית.

"שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט" – סדר מסירת מידע שמכביד על הבנת המשפט

"מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל".

המשפט מציג תחילה את התוצאה, השקיעה בחובות, לאחר מכן את המועד הכללי שבו התרחשה, ולבסוף את האירוע שקדם לה, פשיטת הרגל.

בשיחה טבעית אפשר היה להציג את הדברים בסדר אחר: תחילה את המועד, לאחר מכן את פשיטת הרגל ולבסוף את השקיעה בחובות. למשל: "לפני כמה שנים משה פשט את הרגל, ואחר כך הם שקעו בחובות".

הניסוח המקורי מאלץ את הקוראים לארגן מחדש את המידע כדי להבין את רצף האירועים. במקום שהדברים יימסרו בסדר ברור וזורם, היד המכוונת מציבה את התוצאה לפני האירוע שאמור להסביר אותה.

הבעיה הזאת מצטרפת לבעיות נוספות בסדר מסירת המידע בפסקה. בהמשך נראה כיצד היד המכוונת מארגנת את האירועים כדי להבליט את הקשר בין ביטוח הילדים למקרי המוות, אך פוגעת בטבעיות דבריה של עליזה ובאמינות הסיפור שהיא מספרת.

המידע על פשיטת הרגל – מסירת מידע לאדם שאמור להכיר את העובדות

"מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל".

שמוליק הוא מנהל מרכז השיטור של כפר תבור, יישוב קטן שבו התרחשו מקרי המוות. קודם לכן הוא אומר לעליזה: "אני מכיר את מזי". לכן מתעוררת שאלה לגבי הצורך של עליזה לספר לו על פשיטת הרגל ועל מצבה הכלכלי של המשפחה כאילו מדובר במידע חדש.

בהתחשב בתפקידו של שמוליק, בהיכרותו עם מזי ובנסיבות החריגות של מות שלושה ילדים מאותה משפחה, סביר לצפות שהוא כבר מכיר את הרקע המשפחתי או לפחות חלק מהמידע שעליזה מוסרת לו. הטקסט אינו מסביר מדוע דווקא היא צריכה להציג בפניו את העובדות האלה.

זו אינה הפעם הראשונה שעליזה מוסרת לשמוליק מידע שאמור להיות ידוע לו. קודם לכן היא אומרת:

"הייתי בשבעה על עדי צפירה. הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון".

עליזה מזכירה למנהל מרכז השיטור את מותם של שני הילדים ואת נסיבות מותם, אף שמדובר באירועים חריגים שהתרחשו בתחום אחריותו.

בשני המקרים ניכרת היד המכוונת: המידע נמסר לשמוליק כדי שהקוראים יכירו את העובדות הדרושות להבנת העלילה. אלא שהצורך של הקוראים במידע אינו מצדיק מסירתו לדמות שכבר אמורה להכיר אותו.

כך השיחה הופכת לאמצעי להעברת מידע לקוראים, במקום להתפתח באופן טבעי מתוך מה שהדמויות יודעות ומתוך מטרת הפגישה ביניהן. הדבר פוגע באמינות הדיאלוג ובאמינות הדרך שבה עליזה בונה את הסיפור שלה בפני שמוליק.

"הם לפני ארבע שנים ביטחו" – מיקום לא טבעי של ציון הזמן

"הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד".

המשפט נפתח במילה "הם", אחריה מופיע ציון הזמן "לפני ארבע שנים", ורק לאחר מכן הפועל "ביטחו". סדר המילים הזה נשמע מאולץ בשיחה טבעית.

טבעי יותר לומר: "לפני ארבע שנים הם ביטחו את הילדים שלהם בסכום גבוה מאוד".

כאשר ציון הזמן מופיע בתחילת המשפט, המידע נמסר בסדר ברור: תחילה מתי התרחש האירוע, אחר כך מי ביצע אותו ולבסוף מה נעשה. בניסוח המקורי המילה "הם" מוצבת בתחילת המשפט, וציון הזמן מפריד בינה לבין הפעולה.

הבחירה הזאת מצטרפת לסדרי המילים הלא טבעיים שמאפיינים את דבריה של עליזה. היד המכוונת מעצבת את המשפט על פי תבנית כתובה, והתוצאה פוגעת בזרימה ובאמינות הדיבור.

"ביטחו את ילדיהם" – משלב לשוני גבוה בשיחה יומיומית

"הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד".

המילה "ילדיהם" כוללת כינוי קניין חבור, המאפיין משלב לשוני גבוה יותר. בשיחה טבעית בין שני אנשים בבית קפה מתאים יותר לומר "הילדים שלהם".

אותה בחירה לשונית מופיעה בדבריה של עליזה בחלק הקודם של הסיפור: "שרצח את הוריו". גם שם טבעי יותר לומר "שרצח את ההורים שלו".

החזרה על כינויי קניין חבורים יוצרת סגנון כתוב ומרוחק שאינו הולם את השיחה. במקום שדבריה של עליזה יישמעו כדיבור טבעי, הם נשמעים כניסוח שנלקח מטקסט עיוני.

כתבתי על חשיבות ההתאמה של המשלב הלשוני לדמויות ולסיטואציה במאמר זה עולה או יורד? משלב לשוני וסגנון צריכים להיות אמינים ועקביים.

"בסכום כסף גדול מאוד" – ניסוח מסורבל שאינו מתאים לשיחה

"ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד".

הצירוף "סכום כסף גדול מאוד" מסורבל בהקשר הזה. טבעי יותר לומר "בסכום גבוה מאוד" או "בסכום גדול מאוד".

המילה "כסף" מיותרת, משום שהמילה "סכום" כבר מבטאת כמות של כסף בהקשר הביטוחי. הצירוף כולו יוצר ניסוח ארוך ומכביד במקום אמירה פשוטה וטבעית.

הבעיה אינה בעצם השימוש במילה "מאוד", אלא במבנה המסורבל של הצירוף ובאופן שבו הוא משתלב במשפט. גם כאן היד המכוונת בוחרת בניסוח מרוחק, והתוצאה נשמעת כמו דיווח כתוב ולא כמו שיחה בין שני אנשים.

פשיטת הרגל והחובות – קשר סיבתי שאינו מוסבר ופוגע באמינות הרקע הכלכלי

"מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל".

המשפט מציג את שקיעתם של מזי ומשה בחובות כתוצאה מפשיטת הרגל של משה. אלא שפשיטת רגל היא הליך שנועד להתמודד עם חובות שכבר נוצרו ולהסדיר את היחסים בין החייב לנושים. במסגרת ההליך, ובהתאם לתנאיו, החייב יכול להגיע להסדרת חובותיו ואף לקבל הפטר מחלק מהם. אחת ממטרות ההליך היא לאפשר לו להשתקם מבחינה כלכלית.

פשיטת רגל יכולה להיות כרוכה בירידה ברמת החיים, בצמצום ובתקופה כלכלית קשה, אך היא אינה מסבירה כשלעצמה כיצד נוצרו בעקבותיה חובות חדשים. אם מזי ומשה שקעו בחובות לאחר פשיטת הרגל, צריך להיות בסיפור גורם שמסביר את היווצרותם.

היד המכוונת מבקשת לבנות רקע כלכלי שיסביר את המניע לרצח הילדים. לשם כך היא מציגה את פשיטת הרגל ואת ההסתבכות בחובות כרצף סיבתי, בלי להסביר את הקשר ביניהן. דווקא במקום שבו עליזה אמורה לבסס את החשד שלה על עובדות ועל הבנת הנסיבות, נוצר פער בהיגיון של הסיפור שהיא מספרת.

כך נפגעת אמינותו של הרקע הכלכלי שעליו נשענת ההאשמה. כתבתי על כך במאמר "מה המניע?" גם אני שאלתי את השאלה הזאת בעריכה שלי.

"לפני כמה שנים" – עמימות בנקודת המפנה שמאפשרת להתחמק מהכרעה כרונולוגית

"מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים לאחר שפשט משה את הרגל. הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד".

עליזה מציינת שההורים ביטחו את ילדיהם לפני ארבע שנים, אך את מועד פשיטת הרגל היא משאירה עמום. הביטוי "לפני כמה שנים" אינו מאפשר לדעת אם משה פשט את הרגל לפני עריכת הביטוח או לאחריה.

לכאורה מדובר בפרט קטן. אלא שמועד פשיטת הרגל הוא נקודת מפנה בעלילה, משום שהקשיים הכלכליים שנוצרו בעקבותיה אמורים להסביר את המניע לרצח הילדים. לכן יש חשיבות מכרעת לשאלה אם ההורים ביטחו את ילדיהם לפני שנקלעו לקשיים הכלכליים או לאחר שכבר נוצר המניע.

אם הביטוח נערך לפני פשיטת הרגל, ייתכן שההורים רכשו אותו בתקופה שבה מצבם הכלכלי היה תקין, בלי שתכננו לפגוע בילדיהם. רק לאחר מכן, כשהמשפחה נקלעה לקשיים, הפך הביטוח הקיים לאמצעי אפשרי להשגת כסף באמצעות מות הילדים.

במקרה כזה מתעוררת בעיה בהמשך הסיפור שעליזה מספרת: היא מתארת כיצד ראתה את מזי יוצאת מחויכת ממשרדו של סוכן הביטוח קורמן, ומציגה את החיוך כאילו כבר אז היה בו סימן למזימה. אלא שאם הקשיים הכלכליים נוצרו רק לאחר עריכת הביטוח, באותו זמן עדיין לא היה קיים המניע שאמור להסביר את המזימה. היד המכוונת מייחסת לחיוך משמעות מחשידה שאינה מתאימה להשתלשלות האירועים.

אם פשיטת הרגל והקשיים הכלכליים קדמו לעריכת הביטוח, התמונה שונה. במקרה כזה, ההורים ביטחו את ארבעת ילדיהם בסכומים גבוהים לאחר שכבר נקלעו למצוקה כלכלית. אפשר לראות בכך חלק מתוכנית מוקדמת להשגת כספי הביטוח באמצעות רצח הילדים, אך האפשרות הזאת מעוררת שאלות אחרות.

ראשית, צריך להסביר כיצד הורים המצויים בקשיים כלכליים חמורים מצליחים לערוך ביטוחים בסכומים גבוהים לארבעת ילדיהם ולממן את התשלומים הנדרשים. עצם פשיטת הרגל אינה מוכיחה שלא היו יכולים לעשות זאת, אך הנסיבות מחייבות הסבר, בייחוד כשהביטוח הוא מרכיב מרכזי במזימה המיוחסת להם.

שנית, אם עליזה ידעה על הקשיים הכלכליים בזמן שראתה את מזי במשרדו של קורמן ואת טופסי הביטוח, הרי שהמידע שאמור להעיד על פיקחותה היה בידיה עוד לפני מות הילדים. אם החיוך והביטוח אכן היו סימנים מחשידים בעיניה, כפי שהיד המכוונת מבקשת להציג אותם, מתעוררת השאלה מדוע לא חיברה ביניהם כבר אז, או לכל המאוחר לאחר מות הילד הראשון.

בשתי האפשרויות מתגלות בעיות באמינות הסיפור שעליזה מספרת, אך כל אחת מהן חושפת בעיה אחרת. דווקא משום כך, העמימות במועד פשיטת הרגל משמעותית כל כך. הביטוי "לפני כמה שנים" מאפשר להציג את החובות, הביטוח ומקרי המוות כפרטים הקשורים זה בזה, בלי להתחייב לסדר אירועים מדויק שאפשר לבחון את ההיגיון שלו.

עמימות יכולה להיות אמצעי ספרותי מכוון, ואין צורך להסביר כל פרט בסיפור. הסברים מיותרים עלולים ליצור מלאכותיות ודידקטיות ולפגוע בטבעיות. אלא שכאן מדובר בפרט מהותי להבנת המניע, ולא בפרט שאפשר להשאיר פתוח בלי לפגוע בסיפור.

כאשר אדם מוסר גרסה על אירועים חמורים ומשאיר עמומים דווקא את הפרטים החיוניים לבדיקתה, העמימות עלולה לעורר חשד. היא מאפשרת לו להימנע מהתחייבות לעובדות שאפשר לאמת ולבחון את הקשרים ביניהן. אין בכך הוכחה שהוא משקר, אך תחושת האמינות של מי שמקשיב לו נפגעת.

כך אני בוחנת את הסיפור שעליזה מספרת לשמוליק. היא מבקשת לשכנע אותו שבוצעו מעשי רצח, ולכן הגרסה שלה צריכה לעמוד בבדיקה קפדנית. דווקא במקום שבו נדרש דיוק כדי לבסס את החשד, היא משאירה עמימות שמונעת לבחון את השתלשלות האירועים.

היד המכוונת מבקשת להציג את עליזה כאישה שיודעת לזהות קשרים ולהסיק מסקנות, אך משאירה פתוחה את השאלה שקובעת את משמעות הקשר בין הביטוח למניע לרצח. הפתרון הנוח הזה פוגע באמינות הסיפור שלה.

סדר מסירת המידע – היד המכוונת יוצרת מלאכותיות ומטשטשת את רצף האירועים

עליזה מוסרת את המידע בסדר הזה:

[1] "מזי ומשה שקעו בחובות לפני כמה שנים"

[2] "לאחר שפשט משה את הרגל".

[3] "הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד".

[4] "ואז הילדים התחילו למות זה אחר זה".

אלא שסדר מסירת המידע אינו משקף רצף כרונולוגי ברור. פשיטת הרגל קדמה לשקיעה בחובות, ולכן [2] קודם ל-[1]. לעומת זאת, כפי שראינו, לא ברור אם הביטוח [3] קדם לפשיטת הרגל או התרחש אחריה. מקרי המוות [4] התרחשו לאחר עריכת הביטוח.

אם הביטוח נערך לפני פשיטת הרגל, סדר האירועים הוא:

[3] ההורים ביטחו את ילדיהם לפני ארבע שנים.

[2] משה פשט את הרגל.

[1] מזי ומשה נקלעו לחובות ולקשיים כלכליים.

[4] הילדים התחילו למות בזה אחר זה.

אם הביטוח נערך לאחר פשיטת הרגל וההסתבכות הכלכלית, סדר האירועים הוא:

[2] משה פשט את הרגל.

[1] מזי ומשה נקלעו לחובות ולקשיים כלכליים.

[3] ההורים ביטחו את ילדיהם לפני ארבע שנים.

[4] הילדים התחילו למות בזה אחר זה.

למרות ההבדל המהותי בין שתי האפשרויות, היד המכוונת בוחרת בסדר מסירת מידע שמצמיד את הביטוח למות הילדים. הקשר בין הביטוח למקרי המוות אכן קיים בסיפור שעליזה מספרת, אך היד המכוונת מבקשת להבליט אותו, ובעיקר להמחיש את יכולתה של עליזה לזהות אותו ולחבר בין הפרטים. לכן היא מציבה את הביטוח מיד לפני מות הילדים.

הסידור הזה יוצר שתי בעיות באמינות דבריה של עליזה.

הבעיה הראשונה היא המלאכותיות באופן מסירת המידע. עליזה מתחילה בחובות, חוזרת לפשיטת הרגל שקדמה להם, עוברת לביטוח הילדים, ורק אז מגיעה למקרי המוות. הקוראים צריכים לארגן מחדש את המידע כדי להבין את השתלשלות האירועים, אך מועד פשיטת הרגל ביחס לביטוח נשאר עמום, ולכן הם אינם יכולים לשחזר את הרצף במלואו.

סדר שאינו כרונולוגי יכול להיות טבעי בשיחה, אבל כאן ניכר שהסדר נבחר כדי להשיג מטרה מסוימת: להצמיד את הביטוח למות הילדים ולהבטיח שהקוראים יזהו את הקשר ביניהם ואת יכולתה של עליזה להסיק ממנו מסקנות.

במקום שעליזה תמסור את המידע באופן טבעי לשמוליק, היד המכוונת מארגנת את דבריה כדי להוביל את הקוראים למהלך ההסקה הרצוי. כך נוצר פער בין השיחה שאמורה להתנהל בין הדמויות לבין האופן שבו המידע מוגש לקוראים.

הבעיה השנייה היא השיבוש שנוצר במשמעות. המשפט "הם לפני ארבע שנים ביטחו את ילדיהם בסכום כסף גדול מאוד. ואז הילדים התחילו למות זה אחר זה" יוצר רושם שמקרי המוות החלו סמוך לעריכת הביטוח.

אלא שבתחילת השיחה שמוליק אומר שהוא לא יחקור אישה באבל שאיבדה שלושה ילדים בשלוש שנים. מכאן שהילד הראשון מת לפני כשלוש שנים, ואילו הביטוח נערך לפני ארבע שנים. בין עריכת הביטוח למות הילד הראשון חלפה אפוא כשנה.

הביטוי "ואז" מצמיד את שני האירועים ויוצר תחושה של רצף ישיר, אף שביניהם חלף פרק זמן משמעותי. אם הביטוח נערך לפני פשיטת הרגל, הרי שבמהלך התקופה הזאת התרחשו גם האירועים שאמורים להסביר את היווצרות המניע לרצח. הצמדת הביטוח למקרי המוות מטשטשת את נקודת המפנה הכלכלית.

אם הביטוח נערך לאחר פשיטת הרגל, עדיין נדרש הסבר להשתלשלות האירועים ולפרק הזמן שחלף עד למות הילד הראשון. במקרה הזה, עריכת הביטוח עשויה להיתפס כחלק מתוכנית מוקדמת, אך הסיפור אינו מבסס את הרצף הכרונולוגי ואת נסיבות התכנון.

היד המכוונת מבקשת להבליט קשר שקיים בסיפור, אך עושה זאת בדרך שיוצרת רושם מטעה על השתלשלות האירועים. הצמדת הביטוח למקרי המוות מחזקת לכאורה את החשד, אך מטשטשת את פרטי הזמן ואת הקשרים הסיבתיים הנחוצים לביסוסו.

המהלך הזה נמשך בתיאור הביקור אצל קורמן, שבו עליזה חוזרת למועד עריכת הביטוח ומספרת שראתה את מזי יוצאת מהמשרד מחויכת. החיוך מוצג כרמז למזימה, אף שהסיפור אינו מבהיר אם באותה תקופה כבר התקיימו הקשיים הכלכליים שאמורים להסביר אותה.

כך היד המכוונת מחזקת את הקשר שהבליטה קודם לכן, אבל דווקא הניסיון להדגיש אותו חושף את המלאכותיות שבבניית הסיפור. סדר מסירת המידע נועד להמחיש את כושר ההסקה של עליזה, ובפועל הוא פוגע בטבעיות הדיבור, מטשטש את הרצף הסיבתי ויוצר משמעות שאינה מבוססת על השתלשלות אירועים ברורה.

"אם לא תעצור אותה" – סתירה בין ביטוח משותף להאשמה המופנית רק כלפי מזי

"אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

עליזה מספרת שמזי ומשה ביטחו את ילדיהם, כלומר שניהם היו מעורבים בעריכת הביטוח. אלא שכשהיא מזהירה את שמוליק מפני רצח נוסף, היא אומרת לו לעצור את מזי בלבד.

זו אינה הפעם הראשונה שעליזה ממקדת את ההאשמה באם. בתחילת השיחה היא אומרת: "אני בטוחה שהיא רצחה אותם". קודם לכן היא מתארת את ביקורה בשבעה ואומרת: "הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות".

ההתמקדות במזי מעוררת שאלה לגבי תפקידו של משה במזימה המיוחסת להורים. אם שניהם ביטחו את הילדים, מדוע עליזה מייחסת את מעשי הרצח רק למזי? ואם משה אינו שותף למזימה, מה משמעות מעורבותו בביטוח?

היד המכוונת משתמשת בביטוח המשותף כדי לבסס את המניע הכלכלי, אך ממקדת את החשד ואת הדרישה למעצר באם בלבד, בלי להסביר את הפער. כך נוצרת סתירה באופן שבו עליזה מציגה את מעורבותם של ההורים, והיא פוגעת באמינות הגרסה שלה.

"הבת היחידה שנותרה" – בחירה במילה שאינה מבטאת את הכוונה

"גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

הצירוף "הבת היחידה שנותרה" מתאר לכאורה בת אחת שנותרה במשפחה, אך אינו מבטא במדויק את העובדה שהיא הילדה היחידה שנותרה בחיים לאחר מות שלושת אחיה.

הבחירה במילה "בת" מדגישה את מינה של הילדה, בעוד שהמשמעות החשובה בהקשר הזה היא היותה הילדה האחרונה שנותרה בחיים במשפחה. טבעי ומדויק יותר לומר "גם הילדה היחידה שנותרה בחיים".

הפער בין המילה שנבחרה למשמעות שעליזה מבקשת להעביר פוגע בדיוק הניסוח. דווקא ברגע שבו היא מזהירה מפני רצח נוסף, היד המכוונת בוחרת בניסוח שאינו מבטא את הסכנה באופן המדויק ביותר.

"תיעלם מן העולם הזה" – לשון מליצית שאינה הולמת את השיחה

"אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

הביטוי "תיעלם מן העולם הזה" מליצי ומרוחק, ואינו הולם שיחה טבעית בין שני אנשים בבית קפה, ובייחוד שיחה שבה עליזה מזהירה מפני רצח אפשרי של ילדה.

הבחירה ב"תיעלם" מרככת את המעשה שעליזה מייחסת למזי. במקום לומר שהילדה עלולה להירצח, היא משתמשת בביטוי עקיף ופיוטי. המילה "מן" מחזקת את המשלב הגבוה, והיא מופיעה בהמשך הסיפור במשפט "יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת".

הניסוח המליצי יוצר ריחוק דווקא במקום שבו נדרשת אמירה ברורה ודחופה. היד המכוונת מבקשת להעצים את האזהרה של עליזה, אך הבחירה הלשונית פוגעת בטבעיות דבריה ובאמינות הסיטואציה.

"גם הבת היחידה שנותרה תיעלם" – תרחיש שאינו עומד במבחן הסבירות

"אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

עליזה מזהירה את שמוליק שאם לא יעצור את מזי, גם הילדה הרביעית תמות. האזהרה מבוססת על ההנחה שההורים יכולים להמשיך במזימה בלי שאיש יעצור אותם.

אלא שעל פי הסיפור, שלושה ילדים מאותה משפחה מתו בזה אחר זה במהלך שלוש שנים, לכאורה בתאונות שונות. קשה לקבל תרחיש שבו שלושה מקרי מוות חריגים במשפחה אחת אינם מעוררים בדיקה משמעותית מצד הרשויות ומצד חברת הביטוח, בייחוד כשעל חיי הילדים נערכו ביטוחים בסכומים גבוהים.

היד המכוונת מבקשת להציג את עליזה כאדם היחיד שמזהה את הסכנה, ולכן היא בונה מציאות שבה כל הגורמים האחרים אינם מבחינים בדפוס החריג. כך נוצר מצב מלאכותי שבו רק התערבותה של עליזה יכולה להציל את הילדה הרביעית.

הבעיה מתגלה גם במניע המיוחס להורים. הסיפור מציג את הקשיים הכלכליים ואת הרצון לקבל את כספי הביטוח כמניע לרצח הילדים, אך אינו מסביר מדוע המניע נשאר קבוע לאחר כל תשלום ביטוח.

אם ההורים קיבלו סכום כסף גדול לאחר מות הילד הראשון, היה אמור לחול שינוי במצבם הכלכלי. לאחר מות הילד השני והשלישי, הסכומים המצטברים היו אמורים להשפיע עוד יותר על הנסיבות שהובילו למזימה. הסיפור אינו מתייחס לשינויים האלה, אלא מציג את ההורים כמי שממשיכים לפעול לפי אותה תוכנית, שנה אחר שנה, בלי שהמניע שלהם משתנה.

כך נוצר תרחיש שאינו עומד במבחן הסבירות: שלושה ילדים מתים, כספי הביטוח אמורים להתקבל, הרשויות אינן עוצרות את ההתרחשויות, והמזימה נמשכת לעבר הילדה הרביעית כאילו דבר לא השתנה.

כתבתי על כך במאמר התרחיש לא עומד במבחן הסבירות והמציאות שבה הוא מתרחש ובמאמר "מה המניע?" גם אני שאלתי את השאלה הזאת בעריכה שלי.

"אם לא תעצור אותה" – היחס לתפקידו של שמוליק משתנה בהתאם לצורכי העלילה

"אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

לאורך השיחה עליזה מתייחסת לשמוליק באופן שאינו הולם את תפקידו כמנהל מרכז השיטור. היא צוחקת על דבריו, מלמדת אותו עובדות בסיסיות על טבע האדם ומוסרת לו מידע שאמור להיות ידוע לו מתוקף תפקידו. שמוליק מצידו שואל שאלות תמימות ומגיב לדבריה באופן שמבליט את חוכמתה ואת עליונותה עליו.

אלא שכאשר עליזה מזהירה מפני הסכנה הנשקפת לילדה הרביעית, היא פונה לפתע אל סמכותו המקצועית ודורשת ממנו לעצור את מזי.

נוצר כאן פער בין האופן שבו תפקידו של שמוליק מוצג לאורך השיחה לבין האופן שבו עליזה משתמשת בו ברגע שבו הדבר משרת את העלילה. קודם לכן היד המכוונת מנמיכה את דמותו כדי להבליט את פיקחותה של עליזה, אך כעת היא זקוקה לסמכותו כדי להמחיש שרק בזכות עליזה אפשר יהיה להציל את הילדה.

כך תפקידו של שמוליק מקבל משמעות בהתאם לצורכי היד המכוונת, ולא בהתאם להתנהגות עקבית ואמינה של הדמויות. כתבתי על כך, בין היתר, במאמר העלילה משתמשת בתפקיד ומתעלמת מהתכונות שמתחייבות ממנו.