חוסר סבירות ואי היגיון בעלילת הסיפור ובהתנהגות הדמויות – חלק א'

בעריכה הספרותית והלשונית אני בוחנת אם המציאות שהסיפור יוצר סבירה ואמינה

בעריכה הספרותית והלשונית אני בוחנת אם המציאות שהסיפור יוצר יכולה להתקיים באופן סביר ואמין: האם ההתנהגות מתאימה לדמויות ולנסיבות, האם רצף האירועים מתקבל על הדעת, האם הסביבה מגיבה למה שמתרחש בתוכה והאם הפרטים הפיזיים והמעשיים מסתדרים זה עם זה. גם כשהסיפור בדיוני, המציאות שהוא בונה צריכה לפעול על פי הכללים שהוא יוצר ועל פי היגיון פנימי שמאפשר לקוראים להאמין לה.

חוסר סבירות יכול להיווצר באירוע גדול שעליו נשענת העלילה, אבל גם בפרט קטן: דמות שמתנהגת באופן שלא מתאים לתפקידה, חפץ שמופיע לפני שהוכנס לסצנה, מידע שדמות יודעת בלי שהייתה יכולה לדעת אותו, או רצף אירועים שלא משנה את המציאות סביבו אף שהיה אמור לשנות אותה.

כל אחד מאלה פוגע באמינות. כשהמציאות בסיפור לא מתנהלת באופן סביר, משהו לא מסתדר גם אם הקוראים לא תמיד מזהים זאת. בעריכה אני מזהה את הצרימה, בודקת מה יצר אותה ומה צריך להשתנות כדי שהדמויות, האירועים והפרטים יתקיימו בתוך מציאות אמינה, טבעית ומשכנעת.

העריכה הספרותית והלשונית שלי היא מהלך כולל, שבו מעקב, הצלבה, השוואה, בדיקת רצף ועקביות, ניתוח ותיקון מתרחשים בעת ובעונה אחת. התהליך מתבסס בין היתר על זיכרון, ראיית התמונה בכללותה, כישורי ניתוח והסקה, וחשיבה לוגית. 

זהו החלק הראשון בניתוח חוסר הסבירות וחוסר ההיגיון בסיפור "התרמית". בחלק הזה אני בוחנת את המציאות שהסיפור יוצר. בחלק השני אני עוסקת בחוסר היגיון בטיעונים, בהסקת מסקנות ובחיבור בין רעיונות.

חוסר סבירות בהתרחשויות, בהתנהגות הדמויות ובמציאות שהסיפור יוצר

לא הגיוני ששלושה ילדים מתים באותה משפחה בלי שגורם מקצועי בודק את רצף המקרים

התרחיש שבו שלושה ילדים באותה משפחה מתים ברצף, בתקופה של שלוש שנים, ואף גורם מקצועי מהמשטרה, הרפואה, הרווחה והרשות המקומית לא מעורב בכך, לא הגיוני ולא סביר. גם אם מקבלים את ההנחה שכל אחד ממקרי המוות נראה כתאונה, לא סביר שאף גורם מקצועי לא בודק מה קורה במשפחה, מדוע המקרים מתרחשים והאם ההורים כלל כשירים לתפקד כהורים.

בנוסף, עליזה מציינת שההורים ביטחו את הילדים בסכומים גבוהים. לא הגיוני שחברת הביטוח תשלם אוטומטית בכל פעם מחדש, במשך שלוש שנים ובאותה משפחה, מקרה אחר מקרה, ללא שאלות וללא חקירה, במיוחד כשמדובר בסכומים גבוהים.

שלושה מקרי מוות עוברים בלי שהמציאות סביב המשפחה משתנה

"… רק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון…" "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד, שאיבדה בשלוש שנים שלושה ילדים".

התרחיש שבו שלושה ילדים במשפחה אחת מתו במהלך שלוש שנים – בטביעה, הרעלת מזון וחנק ברכב סגור ביום חמסין – לא עומד במבחן הסבירות והמציאות שבה הוא מתרחש. גם אם מקבלים את ההנחה שכל המקרים נראו כתאונות ולא התעורר חשד למעשה מכוון, קשה לקבל שהצטברות כזאת לא תשנה את המציאות סביב המשפחה כבר לאחר המקרה השני. ילדים לא חיים בחלל ריק. יש משטרה, רופאים, בתי חולים, שירותי רווחה וגורמים נוספים שנחשפים למקרי המוות ולמשפחה. לא צריך לחשוד בהורים כדי שתתעורר דאגה לשלומם של הילדים; די בחשש להזנחה, לחוסר השגחה, לסביבה מסוכנת או לנסיבות משפחתיות שמעמידות אותם בסיכון.

בדיקה בנוגע להשארת ילדים ברכב, מראה שסעיף 361 לחוק העונשין העוסק בהשארת ילד שטרם מלאו לו שש שנים ללא השגחה ראויה באופן שמסכן את חייו או את בריאותו, קובע עונשי מאסר בהתאם לנסיבות. אם השכחה או ההשארה מובילות למותו של ילד ובנסיבות המקרה מתקיימת אחריות פלילית ברשלנות, ההורים עלולים לעמוד לדין בגין גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין.

לכך מצטרפת חברת הביטוח. אם הילדים בוטחו בסכומים גבוהים ובעקבות מותם משולמים להורים כספי ביטוח, קשה לקבל שהגוף שנדרש לשלם שוב ושוב בעקבות מקרי מוות באותה משפחה יישאר מחוץ לתמונה ויתייחס לכל מקרה כאילו קודמיו לא התרחשו.

חוסר היגיון נוסף קשור למניע של ההורים. עליזה אומרת שהמניע שלהם היה כלכלי: תחילה הם ביטחו את הילדים בסכומים גבוהים, ולאחר שהאב פשט את הרגל והם נקלעו לקשיים כלכליים, שלושה ילדים החלו למות בזה אחר זה במהלך שלוש שנים. אפשר לקבל את המקרה הראשון כהסבר למניע הכלכלי. אבל כשמדובר בעוד ילד ועוד ילד, ובכל פעם לכאורה מתקבלים סכומי כסף מהביטוח, לא הגיוני שההורים ימשיכו לפגוע בילדיהם כדי לקבל כספי ביטוח, אם המניע הראשוני היה כלכלי ולכאורה מצבם כבר היה אמור להשתפר. בוודאי לא הגיוני שהם יתכננו לעשות זאת גם לילדה הרביעית.

כל מקרה נוסף היה אמור לשנות את המציאות שבתוכה מתרחש המקרה הבא – הן מבחינת הרשויות, הן מבחינת חברת הביטוח והן מבחינת ההורים. אבל דבר לא משתנה, ונראה כאילו כל המקרים התרחשו וחיכו שעליזה תיכנס לזירה ותפתור אותם.

השיחה לא נשמעת כמו שיחה שהייתה יכולה להתקיים במציאות

עליזה ושמוליק לא מדברים כמו אנשים רגילים שמדברים ביניהם ביום יום, אלא בשפה גבוהה מאוד ומליצית: "האם אינך מזמינה דבר?"; "איני מתכוון לחקור אישה באבל כבד"; "לאחר שפשט משה את הרגל"; "יצאה מזי מן המשרד שלו מחויכת"; "תיעלם מן העולם הזה"; "שרצח את הוריו"; "ביטחו את ילדיהם"; "אך לפעמים הוא מוסווה".

לא הגיוני ולא סביר ששני אנשים שמכירים זה את זה ומנהלים שיחה בבית קפה מדברים ביניהם בשפה אקדמית גבוהה ומליצית ולא בשפת דיבור פשוטה ורגילה. השפה כאילו מולבשת עליהם חיצונית.. גם אנשים שמדברים בשפה עשירה וגבוהה לא מנהלים בדרך כלל שיחה יום-יומית בבית קפה ברצף של "איני", "אינך", "כעת", "לאחר", "מן", כינויי קניין חבורים, שמות פעולה, מבנים סבילים וסדרי מילים שמאפיינים כתיבה עיונית של מאמר אקדמי.

לא סביר ששני אנשים בוגרים צוחקים סביב חשד לרצח שלושה ילדים

ההתנהגות של שמוליק ועליזה מנותקת מחומרת האירועים. הם דנים בחשד שהורים רצחו שלושה מילדיהם ושילדה רביעית נמצאת בסכנה, אבל מחייכים, צוחקים, ושמוליק מתמקד בפיקחותה של עליזה. לא סביר ולא הגיוני ששני אנשים בוגרים יצחקו סביב נושא כבד ביותר, ישמחו על פתרון הבעיה ויחזרו לשגרה של ההזמנה בבית הקפה.

הם לא מתנהגים כשני אנשים שחיים בתוך האירוע, אלא כשני אנשים שיושבים מחוץ לסיפור ודנים בעלילה שצריך לפתור. ההתנהגות הזאת לא סבירה ולא אמינה ביחס לאנשים בוגרים שאכפת להם מהמתרחש, ובוודאי לא ביחס למנהל מרכז שיטור שנחשף לאפשרות ששלושה ילדים נרצחו בתחום אחריותו ושילדה נוספת נמצאת בסכנה. אילו אדם בתפקיד כזה היה מגיב במציאות בניתוק כזה לחומרת המידע שנמסר לו, עצם התאמתו לתפקיד הייתה מוטלת בספק.

לא הגיוני שאדם בוגר ומנהל מרכז שיטור מתנהג כך

שמוליק הוא מנהל מרכז השיטור של כפר תבור. השאלות, התגובות וההתנהגות שלו לא עומדות בקנה אחד עם התנהגות של אדם בוגר ושל איש משטרה. השאלות שלו תמוהות ולא הגיוניות. הוא זורם עם מסירת האינפורמציה הלא עקבית, המרומזת, הנמנעת, העמומה והכללית של עליזה, וכל אמירותיו הם הרמה להנחתה לדברים שהיא תגיד. הוא שואל שאלות של ילד, כגון: "עליזה, על מי את מדברת? יש רוצחים בכפר השלֵו הזה?", "בסדר, מה המניע? אני מכיר את מזי. היא אישה בריאה בנפשה, נעימה ומסבירת פנים", ומאפשר לה להסביר לו עובדות בסיסיות שכל אדם בוגר אמור לדעת אותן. לא סביר שאדם שמתנהל כך ישמש בתפקיד אחראי ובכיר. סתירה כזאת בין התנהגות הדמות לתפקיד שיועד לה היא חור בעלילה, שנוצר ככל הנראה בניסיון להבליט את עליזה.

סתירה בין הסמכות שעליזה מייחסת לשמוליק לבין האופן שבו היא מתייחסת אליו

עליזה מזמנת את שמוליק משום שהוא מנהל מרכז השיטור, והיא זקוקה לסמכות המקצועית שלו כדי שהחשדות שלה ייבדקו וכדי שתיעשה פעולה ממשית. הדבר נאמר במפורש כשהיא מזהירה אותו: "אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה". 

אבל לאורך השיחה היא מתייחסת אליו באופן שסותר את המעמד המקצועי שהיא זקוקה לו. כבר כשהוא מגיע היא מורה לו "שב, שמוליק"; בהמשך היא צוחקת על הדברים שהוא אומר ("עליזה החלה לצחוק, וכבשה את צחוקה בכף ידה"), וכשהוא שואל אותה מה היא יודעת היא משיבה לו: "כעת אתה מתחיל לדבר לעניין". כך היא מציבה את עצמה בעמדה של מי שמעריכה את שאלותיו, מתקנת את דרך החשיבה שלו וקובעת מתי הוא סוף סוף שואל את השאלות הנכונות. לאורך השיחה היא מסבירה לו דברים כמו אימא לילד או כמו מנטורית לחניך: "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות", "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר", "שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים. חוץ מזה, כשיש קשיים כלכליים, הכול אפשרי".

מצד אחד היא פונה אליו מתוקף תפקידו כמנהל מרכז השיטור. מצד שני, היא מכוונת אותו, מלמדת ומתקנת אותו ואף צוחקת על דבריו. הסמכות המקצועית שלו נחוצה כדי שהעלילה תתקדם, אבל ההתנהלות ביניהם מחלישה את אותה סמכות.

לא הגיוני שעליזה מזמנת את שמוליק כדי למסור מידע ואז נמנעת מלמסור אותו

לא הגיוני שעליזה תזמן את שמוליק כדי למסור לו מידע, תפתח את השיחה בהאשמה כבדה – "אני בטוחה שהיא רצחה אותם" בלי לומר על מי היא מדברת ובלי ששמוליק ידרוש לדעת על מי היא מדברת, ואז תיסוג לאחור ולא תנקוב בשמות האנשים שהיא מאשימה. בשורה של הימנעויות, התפזרויות וקפיצות בלי להדליק ת'אש, עליזה מציגה כתב האשמה ללא נאשמים ומדברת באופן כללי, עקיף, נמנע, מרומז ועמום, במקום לחשוף באופן מקובל את המידע שיש בידיה על הפשע. "רצח יש בכל מקום, אך לפעמים הוא מוסווה בתאונה או בהתאבדות", "שיגעון לא רואים כלפי חוץ. כולנו הולכים עם מסכות על הפנים". לא הגיוני שאדם שרוצה למסור מידע על פשע חמור ישחק במשחק של ניחושים ורמזים, כמו כתב חידה ששמוליק אמור לפצח.

היא לא עונה על שאלות, ולא מדברת אפילו פעם אחת באופן ישיר על האם או ההורים כאשמים בפשע:

• "אני בטוחה שהיא רצחה אותם".

• "… הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות…"

• "אני בטוחה שאם יוציאו את הגופה של רביד וינתחו אותה, יגלו שהוא בכלל הורעל".

• "כשמת ילד אחד, מגוננים על השאר. איך השאירו את עדי ברכב סגור ביום חמסין?"

• "אם לא תעצור אותה, גם הבת היחידה שנותרה תיעלם מן העולם הזה".

המידע נמסר למי שכבר יודע עליו

עליזה אומרת: "הייתי בטוחה שהאימא לא תפסיק לבכות, ובייחוד שרק בשנתיים האחרונות מתו עוד שני ילדים במשפחה: אחד בטביעה והשני מהרעלת מזון". בדבריה עליזה רוצה להדגיש עד כמה מוזר שהאם לא בוכה, במיוחד לאור העובדה שמתו עוד שני ילדים, ולסמן לקוראים את האופן שבו היא שמה לב לפרטים, מסיקה מסקנות ונדלקות אצלה נורות אדומות. מטרה נוספת שלה ככל הנראה היא למסור לקוראים מידע, והיא עושה זאת דרך שמוליק.

אבל שמוליק הוא מנהל מרכז השיטור של יישוב קטן, והוא בוודאי יודע את הפרטים על האופן שבו שני הילדים מתו. לכן נוצר חוסר היגיון מכך שעליזה מוסרת לו מידע כאילו הוא כלל לא יודע עליו.

עליזה מבחינה בטפסים ארבע שנים לפני שיש להם משמעות עבורה

עליזה מספרת שארבע שנים קודם לכן היא שמה לב שמזי יצאה ממשרדו של סוכן הביטוח עם חיוך – ובכך היא רומזת שהיא הבחינה בכך שנרקמה מזימה. היא מוסיפה שהיא הבחינה בטפסים על השולחן, חיכתה שסוכן הביטוח יקום כדי להציץ בהם ואז ראתה את שמות הילדים.

לא הגיוני שהיא תשים לב לחיוך של מזי, שתשים לב לטפסים שעל השולחן ושיתעורר בה צורך להציץ בהם. כשהמזימה כלל לא הייתה קיימת, וגם אילו הייתה קיימת, עליזה לא הייתה יכולה לדעת עליה. ארבע שנים קודם לכן היא לא יכלה לדעת דבר. לפי סדר האירועים שהיא מוסרת לשמוליק, לפני ארבע שנים מזי ומשה ביטחו את הילדים בסכומים גבוהים. לאחר מכן משה פשט את הרגל והם נכנסו לקשיים כלכליים, ובסמוך לאחר מכן הילדים החלו למות בזה אחר זה במהלך שלוש שנים.

לא סביר שסוכן ביטוח ישאיר על שולחנו טפסים של לקוחות אחרים, ובהם מידע על ביטוחי החיים של ילדיהם, כשהם גלויים לעיניה של לקוחה אחרת, ואז יקום וישאיר אותה לבדה מול הטפסים כדי שתוכל לקבל הוכחה לקיומה של מזימה שהיא הבינה את משמעותה רק לאחר שהתרחשו שלושה מקרי מוות, כלומר רק ארבע שנים לאחר היום שבו ראתה את מזי יוצאת מהמשרד.

לא הגיוני שכעבור ארבע שנים עליזה זוכרת את החיוך של מזי

לא הגיוני שכעבור ארבע שנים עליזה תזכור שמזי יצאה ממשרדו של סוכן הביטוח עם חיוך. חיוך הוא דבר רגיל, יכולות להיות מאחוריו סיבות רבות, והוא לא מעיד בהכרח על מזימה. כמו כן, יש להניח שעליזה מחדשת את הביטוח שלה על הבית מדי שנה ובאותה דרך. לכן לא הגיוני שהיא זוכרת שדווקא לפני ארבע שנים הגיעה לחדש את הביטוח ושמה לב שמזי יוצאת מהמשרד עם חיוך.

פירוט שאי אפשר לראות ממרחק

נכתב: "כשהתקרב לבית הקפה, כבר ראה אותה יושבת ושותה מים מכוס שקופה. היא תמיד מטופחת: שרשרת פנינים לצווארה, לבושה שמלה וסיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שערה הקצר והלבן. כשהיא הבחינה בו הפסיקה ללגום מן הכוס ונופפה אליו". מהתיאור "כשהתקרב לבית הקפה" עולה ששמוליק עדיין היה במרחק מבית הקפה, ולכן לא סביר שהוא יוכל להבחין בפרטים כגון שרשרת פנינים וסיכת ראש משובצת פנינים. רמת הפירוט לא מתאימה למרחק, ולכן התיאור לא סביר.

סיכת ראש שתופסת שיער קצר

נכתב: "סיכת ראש משובצת פנינים תופסת את שיערה הקצר והלבן", בדרך כלל שמדברים על סיכת שיער שתופסת את השיער, היא מתקשרת עם שיער ארוך. מאחר שעליזה מתוארת כבעלת שיער קצר, התיאור של הסיכה לא נראה מתאים.

עליזה לא קיבלה סימן לגבי המנה שלה

אחרי שהמלצרית לוקחת משמוליק את ההזמנה שלו, נכתב שהיא הסתלקה. שמוליק שאל את עליזה אם היא לא הזמינה דבר, ועליזה השיבה: "ברור שהזמנתי. המנה שלי תגיע עם שלך. השירות כאן מצוין".

אבל לפני שהמלצרית עזבה, היא לא דיברה עם עליזה ולא אמרה לה או סימנה לה שתביא את שתי המנות יחד. עליזה מניחה שהמלצרית תביא את המנה שלה, אך זה לא לא סביר שהיא לא תוודא זאת, ובהתאם לכך זה לא הגיוני שהיא תגיד לשמוליק שהמנה שלה תגיע עם שלו.