בינה מלאכותית עורכת פרוזה כסיפור ילדים עם מוסר השכל

העריכה הספרותית והלשונית שהציגה הבינה המלאכותית לסיפור המקורי, בסיפורה "מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן", מדגימה מגבלות משמעותיות: כתיבה בסגנון ילדותי ומפושט עם מוסר השכל, מליציות יתר, שימוש במטפורות קלישאתיות ובביטויים נטולי משמעות, ניסוח גרוע, שגיאות דקדוקיות ותחביריות, חוסר הבנה של דקויות לשוניות בשפה העברית, השמטת פרטים חשובים או הבלעה שלהם לעומת המקור, הוספת פרטים לא קיימים, מסמוס משמעויות ועוד. בינה מלאכותית נכשלה גם בניתוח והערכה של הטקסט שערכה. כשהתבקשה לבחור בין עריכתה לעריכה אחרת, היא בחרה תחילה בעריכה שלה.

במאמר זה מוצג דיון חדש, אמיתי, שניהלתי עם מודל בינה מלאכותית Claude – Professional Plan על עריכה ספרותית ולשונית לסיפור יהודה כהן. דיון זה התעורר אחרי שהסתיימו הדיונים איתה, המוצגים בחלקים א'-ג', על עריכה ספרותית ולשונית לסיפור הזה. אף על פי שאני לא אמורה לפנות אליה כעורכת עם הבנה ספרותית ולשונית וביקורת, אלא כאדם ללא כישורי כתיבה ועריכה, החלטתי לתת הזדמנות נוספת ולכוון אותה על פי כמה הנחיות, בצ'ט חדש, נוסף, בידיעה שהדיונים הקודמים בינינו אינם שמורים אצלה כנקודת התייחסות, וכי כל צ'ט חדש הוא בבחינת טאבולה ראסה.

כל השאלות וההערות שהצגתי בפניה וכל התשובות והתגובות הם ציטוטים אמיתיים נאמנים למקור, ללא עריכה, הוספה, מחיקה, תיקונים או שינויים. השינויים היחידים שהכנסתי הם מירכאות בציטוטים, ובמילים שנכתבו במירכאות ומופיעות בתוך ציטוט, וכן הדגשות וקישורים למאמרים.

חלק א': גרסה 1 של בינה מלאכותית

אני: "הסיפור הבא הוא סיפור אמיתי. תערכי אותו בעריכה ספרותית יסודית ועריכה לשונית על פי הכללים הבאים:

א. תעבירי משפטים ופסקאות למקום אחר – אם יש צורך בכך.

ב. הימנעי ככל האפשר מקווים מפרידים ונקודתיים.

ג. הימנעי מתיאורים מוגזמים וקלישאות.

ד. זהי חוסר היגיון וטפלי בו.

ה. פעלי כך שהסיפור יהיה חם וזורם ולא מאמר טכני עיוני, קר ומנוכר.

הינה הסיפור".

הגשתי לה את הסיפור המקורי של הכותבת, והיא הציגה לי את העריכה הבאה (מוצגת בלי מירכאות):

הסיפור המקורי והעריכה של בינה - גרסה 1

יהודה כהן (הסיפור המקורי)

סבא שלי, יהודה כהן, דור שני למייסדי כפר תבור, נולד ב-1922 בכפר תבור, נפטר בכפר תבור ב-2013, ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. לזוג יש בת אחת, אימי רות. כהן היה חקלאי, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור.

כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות: סבא היה מסחאי אמיתי. בדרך כלל אין זה כינוי מכובד. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי (נעבעך ביידיש), פשוט, ישיר ולא משכיל. וזה נכון, סבא היה אדם פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. בגיל 14 (שנת 1936) החלו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לצאת מהמושבה, ולא יכול ללמוד בתיכון בכדורי. במקום ללמוד הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה ונהיה נוטר (שומר).

אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי? מסיבה אחת פשוטה: מסחאי ידוע באהבה שלו לארץ. וסבא אהב את הארץ. כל סיפור שלו היה על תרומתו ליישוב בארץ. והכי הרבה הוא אהב לספר על הסליק של כפר תבור, שהוא היה אחראי עליו. ואת הסיפור הזה אשמח לשתף אתכם:

בסליק היו כ-30 רובים, מקלע פולני, כ-500 כדורים לכל רובה, מרגמה, פגזים ורימוני יד. כלי הנשק הוסתרו בצינורות שהולחמו מצד אחד, והיו מבורגים מהצד האחר. כלי הנשק נעטפו בנייר צלופן ונמשחו בגריז. הצינורות הוטמנו תחת מרצפות בית המורים ומזכירות הכפר, כיום הספרייה של כפר תבור, בבור שנחפר במיוחד לכך. על הצינורות הונחה תבנית עץ מלאה עפר. עליה הונחו המרצפות. פעם בשנה הוצאו כלי הנשק בלילה לניקוי. ביום, בזמן הניקוי, הוסתרו כלי הנשק בעליית הגג של בית הכנסת.

בשנת 1945 הציעה ההגנה לכפר תבור לרכוש עוד כלי נשק: רובה אנגלי ותת-מקלע בתמורה ל-45 לירות. כדי לממן את הסכום הוחלט למכור פסי ברזל מבריכת המים הישנה. מרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, וסבא פירקו את הפסים ומכרו אותם. בכסף שקיבלו רכש סבא את כלי הנשק. מכונית של ההגנה הגיעה לכפר תבור עם הרובה ותת-המקלע. כמו כן הביאו אנשי ההגנה 500 כדורים לרובה וכאלף כדורים לתת-המקלע. כשנבדק תת-המקלע, התברר שאינו תקין. ולכן בהגנה דרשו מהם להחזיר את כלי הנשק.

סבא סיים באותו הזמן קורס מ"כ בהגנה, והוטל עליו להביא את כלי הנשק הפגומים למטה הנפה בכנרת. היות ולנוטר היה רישיון לשאת רובה אנגלי, הוא נשא את הרובה בגלוי. את תת-המקלע פירק והכניס אותו לתוך מזוודה בין סמרטוטים ועיתונים עם כל הכדורים שקיבלו. סבא נסע באוטובוס במדי הנוטר מכפר תבור לטבריה דרך כנרת. את המזוודה הכבדה הניח ליד הנהג, והוא עצמו התיישב בחלק האחורי של האוטובוס.

והנה בתחנה של כפר קמא עלו כ-30 חיילים צ'רקסים מחיל הכפר. עימם עלו גם קצינים. בשל כך היה סבא דרוך. קצין בדרגת מיג'ור (מקביל לרב-סרן) נתקל במזוודה וניסה להזיז אותה. "של מי המזוודה הזאת?" שאל בערבית. איש לא ענה. דממה השתררה באוטובוס, והיה אפשר לשמוע את רעש המנוע של האוטובוס. המיג'ור שאל שוב. זעה בצבצה על המצח של סבא. הוא התפלל שהמיג'ור יניח לעניין המזוודה. אך לא, המיג'ור איבד את הסבלנות וקרא בשאגה: "תענו לי! של מי המזוודה?" סבא ראה שהמיג'ור לא יוותר, ולכן נעמד זקוף ואמר בביטחון מקווה שלא יראו שהוא מזיע: "אני בעל המזוודה". הסתכל עליו המיג'ור לרגע קט. "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב". סבא חזר להתיישב במקומו ונשם לרווחה.

יהודה כהן: איש האדמה והסליק (גרסה 1 של בינה)

סבא שלי יהודה כהן נולד בכפר תבור בשנת 1922, נפטר בה בשנת 2013, ומעולם לא עזב את המושבה שאהב. כבן למשפחת מייסדים, דור שני במושבה, היה נשוי לחנה ולזוג נולדה בת אחת – אימי רות. יהודה עבד כחקלאי, שימש כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכיהן במועצת כפר תבור.

בביקוריי מרמת גן לכפר תבור, נהגתי לראיין את סבא. דבר אחד בלט מכל שיחותינו: סבא היה מסחאי אמיתי. בדרך כלל זה אינו תואר של כבוד – מסחאי נתפס כאדם נאיבי, פשוט וחסר השכלה. וזה נכון, סבא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. ב-1936, כשפרצו המאורעות בארץ, היציאה מהמושבה הפכה מסוכנת ולכן לא יכול היה ללמוד בתיכון כדורי. במקום זאת, הצטרף לקורס נוטרים של ההגנה והפך לשומר.

אך יש סיבה טובה להתגאות בהיותו מסחאי: האהבה העזה שלו לארץ. כל סיפור שסיפר התמקד בתרומתו ליישוב הארץ. הסיפור האהוב עליו ביותר היה על הסליק של כפר תבור, עליו היה אחראי.

בסליק הוסתרו כשלושים רובים, מקלע פולני, כחמש מאות כדורים לכל רובה, מרגמה, פגזים ורימוני יד. כלי הנשק נעטפו בנייר צלופן, נמשחו בגריז והוכנסו לצינורות שהולחמו מצד אחד ובורגו מהצד האחר. הצינורות הוטמנו מתחת למרצפות בית המורים ומזכירות הכפר (כיום הספרייה של כפר תבור), בבור שנחפר במיוחד. על הצינורות הונחה תבנית עץ מלאה עפר ועליה הונחו המרצפות. אחת לשנה הוציאו את כלי הנשק בלילה לניקוי, ובמהלך היום הם הוסתרו בעליית הגג של בית הכנסת.

בשנת 1945 הציעה ההגנה לכפר תבור לרכוש נשק נוסף: רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. למימון הרכישה, סבא ומרדכי קרניאל, מפקד המחוז דאז, פירקו ומכרו פסי ברזל מבריכת המים הישנה. בכסף שקיבלו רכש סבא את כלי הנשק, ומכונית של ההגנה הביאה לכפר את הרובה ותת-המקלע יחד עם תחמושת. אלא שבבדיקת תת-המקלע התברר שאינו תקין, וההגנה דרשה להחזירו.

סבא, שזה עתה סיים קורס מפקדי כיתות בהגנה, התבקש להעביר את הנשק הפגום למטה הנפה בכנרת. כנוטר בעל רישיון לשאת רובה אנגלי, נשא את הרובה בגלוי. את תת-המקלע פירק והסתיר במזוודה בין סמרטוטים ועיתונים, יחד עם כל התחמושת. הוא עלה על אוטובוס במדי נוטר מכפר תבור לטבריה דרך כנרת, הניח את המזוודה הכבדה ליד הנהג והתיישב בחלק האחורי.

בתחנת כפר קמא עלו כשלושים חיילים צ'רקסים מחיל הכפר בליווי קצינים. סבא היה דרוך. קצין בדרגת מיג'ור נתקל במזוודה וניסה להזיזה. "של מי המזוודה הזאת?" שאל בערבית. איש לא ענה. דממה השתררה באוטובוס ורק רעש המנוע נשמע. המיג'ור שאל שוב. זיעה הופיעה על מצחו של סבא שהתפלל שהמיג'ור ירפה מהעניין.

אך המיג'ור איבד את סבלנותו ושאג: "תענו לי! של מי המזוודה?" סבא, שהבין שהקצין לא יוותר, קם ואמר בביטחון מעושה: "אני בעל המזוודה". המיג'ור בחן אותו לרגע קט. "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב". סבא חזר למקומו ונשם לרווחה.

חלק ב': גרסה 2 של בינה מלאכותית

"אציע גרסה נוספת שמדגישה יותר את הפן האישי והאנושי של הסיפור".

ליתר ביטחון, ביקשתי לוודא שבעריכה הנ"ל שבינה הציעה, היא לא הייתה מודעת לצ'ט האחר שניהלנו על הסיפור (שאותו חילקתי ל-3 חלקים).

אני: "בצ'ט אחר דנו ארוכות על הסיפור. בעריכה שלך לא התבססת על הדיון שם. אין לך ידע קודם עליו, נכון?"

בינה מלאכותית: "נכון לגמרי. אין לי ידע קודם על הסיפור ולא התבססתי על שום דיון אחר שהתקיים בצ'אט אחר. העריכה שהצעתי מבוססת אך ורק על הטקסט המקורי שהעברת לי ועל ההנחיות העריכה שביקשת (כמו הימנעות מקווים מפרידים ונקודתיים, הפיכת הסיפור לחם וזורם, וכד'). אני יכול לערוך את הסיפור בדרכים אחרות או להציע שינויים נוספים אם יש לך רעיונות ספציפיים מהדיון האחר שהיית רוצה לשלב."

אני: "למה הכוונה בדרכים אחרות?"

בינה מלאכותית: "התכוונתי לאפשרות לשנות את גישת העריכה – למשל, להדגיש היבטים שונים של הסיפור, לשנות את המבנה או הסגנון הספרותי בצורה אחרת, או להתמקד בזוויות אחרות של הסיפור. העריכה שהצעתי התבססה על ההנחיות שנתת ועל שיקול דעתי המקצועי לגבי מה יהפוך את הסיפור לקריא וזורם יותר, תוך שמירה על הרוח והתוכן המקורי של הטקסט".

אני: "פעלי ככל העולה על רוחך".

בינה מלאכותית: "בשמחה אציע גרסה נוספת עם גישה עריכה שונה מעט, שמדגישה יותר את הפן האישי והאנושי של הסיפור:"

יאללה.

הסיפור המקורי והעריכה של בינה - גרסה 2

יהודה כהן (הסיפור המקורי)

מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן (גרסה 2 של בינה)

לסבא שלי יהודה כהן היה סיפור חיים שהתחיל והסתיים במקום אחד – כפר תבור. נולד ב-1922 כבן למשפחת מייסדים, דור שני במושבה, ועד פטירתו ב-2013 מעולם לא עזב את האדמה שאהב. הוא חי את חייו עם חנה, אשתו, והביא לעולם את בתם היחידה, אימי רות.

בביקוריי אצלו הייתי מקליטה את זיכרונותיו. חקלאי בנשמתו, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור – סבא היה איש אדמה פשוט. מה שהפך אותו למיוחד היה תואר שבדרך כלל אינו מחמאה: מסחאי. כן, הוא היה אדם פשוט שלמד רק עד גיל 14, כשמאורעות 1936 מנעו ממנו להמשיך ללמוד בתיכון כדורי. במקום זאת, חיים אחרים חיכו לו – הוא הצטרף לקורס נוטרים והפך לשומר.

אבל יהודה היה מסחאי במובן הנאצל של המילה – אדם שנושם את אהבת הארץ בכל תא בגופו. כשהיה מספר, עיניו היו בורקות והתרגשות ניכרה בקולו. הסיפור שהכי אהב לחזור אליו היה על הסליק של כפר תבור.

"אתה יודעת," היה אומר לי תמיד בחיוך שובב, "בזמנים ההם הייתי אחראי על הסוד הגדול ביותר של הכפר." הסליק הכיל ארסנל מרשים: שלושים רובים, מקלע פולני, מאות כדורים, מרגמה, פגזים ורימוני יד. בחכמה מקומית ויצירתיות, הנשק נעטף בנייר צלופן, נמשח בגריז והוחבא בצינורות שהוטמנו מתחת למרצפות בית המורים ומזכירות הכפר.

פעם בשנה, בחסות החשכה, היו מוציאים את הנשק לניקוי ולתחזוקה. ביום, כשסכנת הגילוי הייתה גדולה, הוסתרו כלי הנשק בעליית הגג של בית הכנסת. סבא תיאר את המבצעים הללו כאילו התרחשו אתמול.

אך הסיפור שתמיד גרם לו להתרגש במיוחד התרחש ב-1945. ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. למימון הרכישה, סבא ומרדכי קרניאל פירקו ומכרו פסי ברזל מבריכת המים הישנה. הם רכשו את הנשק, אבל אז התגלה שתת-המקלע פגום וההגנה דרשה להחזירו.

סבא, שזה עתה סיים קורס מ"כים, נשלח להחזיר את הנשק למטה בכנרת. כנוטר, יכול היה לשאת את הרובה בגלוי, אבל את תת-המקלע הפגום פירק והסתיר במזוודה. הוא עלה על אוטובוס במדי נוטר, הניח את המזוודה ליד הנהג, והתיישב מאחור.

קולו של סבא היה רועד מעט כשהיה מגיע לחלק הדרמטי: בתחנת כפר קמא עלו לאוטובוס חיילים צ'רקסים עם קציניהם. קצין בדרגת מיג'ור נתקל במזוודה החשודה ושאל בערבית: "של מי המזוודה?"

שקט השתרר. הנוסעים קפאו. סבא סיפר איך הזיעה טפטפה במורד גבו. המיג'ור חזר על השאלה, אך איש לא ענה. כשהקצין איבד סבלנות ושאג את שאלתו בפעם השלישית, סבא ידע שאין ברירה.

"קמתי," היה מספר בדרמטיות, עיניו נוצצות בזיכרון, "הסתכלתי לו ישר בעיניים ואמרתי – 'אני בעל המזוודה'." רגע ארוך של מתח שבו סבא היה בטוח שנתפס.

אך המיג'ור רק הנהן: "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב."

כשסבא היה מסיים את הסיפור, תמיד היה צוחק ומוסיף: "ידעתי שלא אמשיך בנסיעה הזאת, אבל המזל שיחק לי. אפילו המיג'ור לא שיער שיש לי באמת נשק במזוודה!"

בכל פעם שביקרתי בכפר תבור, כשעברתי ליד הספרייה הישנה, הייתי מסתכלת על הרצפה ומחייכת. מתחת למרצפות הפשוטות הללו הסתתר פעם סוד שסבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב, שמר בגאווה ובמסירות.

אני: "יש לך הצעה לסיום אחר?" בינה: "בהחלט, הנה הצעה לסיום אחר שמתמקד יותר במורשת שהשאיר יהודה כהן ומה שלמדתי ממנו".

הייתי מופתעת מהסוף. רציתי לתת לה הזדמנות לתקן את עצמה, מבלי לציין כלל איך התרשמתי.

אני: "יש לך הצעה לסיום אחר?"

בינה מלאכותית: "בהחלט, הנה הצעה לסיום אחר שמתמקד יותר במורשת שהשאיר יהודה כהן ומה שלמדתי ממנו:"

סיום אחר בעריכה של בינה מלאכותית

"ראית?" היה מסיים סבא את סיפורו עם ניצוץ בעיניים, "לפעמים דווקא הפשטות מצילה. המיג'ור חיפש משהו מתוחכם, אבל לא העלה בדעתו שהאמת הפשוטה היא המסוכנת ביותר."

כיום, כשאני חולפת על פני הספרייה של כפר תבור, איני רואה רק בניין. אני רואה את המסירות השקטה של אנשים כמו סבא יהודה, שבלי הבטחות גדולות או דיבורים רמים, פשוט עשו מה שנדרש. לא בגלל תהילה או הכרה, אלא מתוך אהבה עמוקה למקום שבו נולדו.

אולי זה מה שהופך "מסחאי" לתואר כבוד. לא ההשכלה או התחכום קובעים את ערכו של אדם, אלא יכולתו לאהוב ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו. סבא יהודה לימד אותי שהגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא בפשטות, בעמידה איתנה מול סכנה, ובאומץ השקט של אלה שנשארים נאמנים לאדמתם.

זהו המסחאי האמיתי – אדם שיודע מי הוא, מה חשוב לו, ומוכן לעמוד מאחורי זה. וזה, אולי יותר מכל דבר אחר, היה סבא יהודה כהן.

העריכות של בינה - גרסה 1 וגרסה 2

יהודה כהן: איש האדמה והסליק (גרסה 1 של בינה)

מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן (גרסה 2 של בינה)

"אתה יודעת," היה אומר לי תמיד בחיוך שובב, "בזמנים ההם הייתי אחראי על הסוד הגדול ביותר של הכפר."

הסליק הכיל ארסנל מרשים: שלושים רובים, מקלע פולני, מאות כדורים, מרגמה, פגזים ורימוני יד. בחכמה מקומית ויצירתיות, הנשק נעטף בנייר צלופן, נמשח בגריז והוחבא בצינורות שהוטמנו מתחת למרצפות בית המורים ומזכירות הכפר.

אך המיג'ור רק הנהן: "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב."

——————————————–

חלק ג': הגרסה שלי

אני: "אני מצרפת כאן גרסה ערוכה נוספת, ספרותית ולשונית. מבקשת שתעזרי לי להחליט איזו גרסה מוצלחת יותר – אחת הגרסאות שלך (איזו שתבחרי) או הגרסה הערוכה הנוספת. נמקי את בחירתך, למה מה שבחרת מוצלח ועדיף יותר? באילו מובנים?"

אני: "אני מצרפת כאן גרסה ערוכה נוספת, ספרותית ולשונית. מבקשת שתעזרי לי להחליט איזו גרסה מוצלחת יותר – אחת הגרסאות שלך (איזו שתבחרי) או הגרסה הערוכה הנוספת. נמקי את בחירתך, למה מה שבחרת מוצלח ועדיף יותר? באילו מובנים?"

הצגתי בפניה את הגרסה הבאה, שערכתי לפני שנתיים. גרסה זו מוצגת באתר שלי עם הסברים לשיקולים. לא הצגתי שיקולים אלא רק את העריכה, גם לא ציינתי שהעריכה שלי, כדי להימנע ממצב שבו היא תנסה לרצות אותי:

הסיפור המקורי והעריכה שלי

יהודה כהן (הסיפור המקורי)

יהודה כהן (העריכה שלי)

סבא שלי יהודה כהן היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד בכפר תבור ב-1922 ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. בתם היחידה רות, היא אימי.

סבא היה מֶסחאי, כינוי לחקלאי שנולד בכפר תבור, מֶסחה בעבר. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי, פשוט, לא משכיל, "נעבעך" ביידיש. זה נכון, סבא היה איש פשוט וחסר השכלה פורמלית. הוא למד רק בבית ספר יסודי במושבה. בגיל ארבע-עשרה, כשפרצו מאורעות 1936, היה מסוכן לצאת מהמושבה והוא לא יכול היה ללמוד בתיכון החקלאי כדורי. הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה והפך לשומר.

מסחאי אמיתי ידוע באהבתו לארץ, וסבא יהודה אהב את הארץ בכל נימי נפשו. בכל סיפוריו הוא דיבר בגאווה על ההתיישבות ועל תרומתו ליישוב בישראל. הוא כיהן כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכחבר במועצת כפר תבור, אבל אהב במיוחד לספר על הסליק של כפר תבור שעליו הוא היה אחראי.

"היו לנו בסליק 30 רובים בערך", הוא סיפר לי, "ואיזה 500 כדורים לכל רובה. היה לנו תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד. מרחנו על הנשק גריז, עטפנו אותם בנייר צלופן, ואת הכול הכנסנו לתוך צינורות גדולים. בצד אחד הלחמנו ובצד השני הברגנו. את הצינורות הסתרנו בתוך בור שחפרנו מתחת למרצפות בבית המורים ובמזכירות של הכפר, היום זאת הספרייה של כפר תבור. על הצינורות הנחנו תבנית עץ מלאה בעפר ועליה שמנו את המרצפות. פעם בשנה היינו מוציאים בלילה את כלי הנשק לניקוי. בזמן שניקינו הסתרנו אותם בעליית הגג של בית הכנסת".

בשנת 1945 ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. כדי לממן את הרכישה הוחלט במושבה לפרק את פסי הברזל מבריכת המים הישנה ולמכור אותם. סבא ומרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, היו אחראים על כך.

"ואז מגיעה לכפר תבור מכונית של ההגנה, עם רובה ו-500 כדורים, ותת-מקלע עם משהו כמו 1,000 כדורים. אנחנו בודקים את התת-מקלע ורואים שהוא לא תקין. הודענו להגנה והם דרשו שנחזיר להם אותו עם הכדורים. באותו זמן סיימתי קורס מ"כ בהגנה ואמרו לי להביא את הנשק הפגום למטה של הנפה בכנרת.

"לקחתי את התת-מקלע, פירקתי אותו והכנסתי אותו למזוודה בין כל מיני סמרטוטים ועיתונים, ביחד עם הכדורים. וככה אני עולה לאוטובוס עם המזוודה הכבדה, לבוש במדים של נוטר ועם הנשק שלי. לשומרים היה רישיון לרובה אנגלי, והסתובבתי איתו בגלוי. הנחתי את המזוודה ליד הנהג והתיישבתי בחלק האחורי של האוטובוס, בדרך לטבריה".

לפתע בתחנה של כפר קמא עלו לאוטובוס כ-30 חיילים צ'רקסים, ואיתם עלו קצינים אנגלים. סבא היה דרוך.

"ואז קצין אחד בדרגת מֵיג'ור, את יודעת, כמו רב-סרן אצלנו, רואה את המזוודה שלי. הוא מנסה להזיז אותה עם הרגל ושואל בערבית: 'של מי המזוודה הזאת?' אף אחד לא עונה. דממה. עד כדי כך היה שקט, שיכולנו לשמוע את המנוע של האוטובוס. עוד פעם: 'של מי המזוודה הזאת?' הרגשתי את הזיעה מטפטפת לי בגב. התפללתי שיניח לזה ויפסיק לשאול, אבל הוא שאג: 'שמישהו יענה לי! של מי המזוודה הזאת?'

"הבנתי שהוא לא מתכוון לוותר ושאני חייב לעשות משהו. קמתי ועמדתי ככה, זקוף, קיוויתי שלא רואים את הזיעה על הפנים שלי, ואז אמרתי לו באנגלית: 'זה שלי. המזוודה שלי!', ככה, בקול בטוח. המיג'ור מסתכל עליי ככה ואומר: 'או, אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב'".

סבא חזר למקומו ונשם לרווחה.

העריכה של בינה (גרסה 2) והעריכה שלי

מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן (העריכה של בינה מלאכותית - גרסה 2)

"אתה יודעת," היה אומר לי תמיד בחיוך שובב, "בזמנים ההם הייתי אחראי על הסוד הגדול ביותר של הכפר."

אך המיג'ור רק הנהן: "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב."

——————————————–

יהודה כהן (העריכה שלי)

לפתע בתחנה של כפר קמא עלו לאוטובוס כ-30 חיילים צ'רקסים, ואיתם עלו קצינים אנגלים. סבא היה דרוך.

סבא חזר למקומו ונשם לרווחה.

חלק ד': הנימוקים של בינה מלאכותית להעדפת גרסתה, ותגובתי

בינה מלאכותית: "Comparing the two versions, I would select my second version ("מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן") as more successful than the new version you've shared. Here's why:

מה מוצלח יותר בגרסה שבחרתי:

מבנה נרטיבי זורם יותר – הגרסה שלי בנויה כסיפור רציף, שמתפתח באופן טבעי. הוספתי מעברים חלקים בין חלקי הסיפור והתמקדתי בזרימה שממחישה את האופי של הסיפור כ"סיפור חיים" ולא כאוסף עובדות.
העמקת הממד הרגשי והאנושי – הגרסה שבחרתי מדגישה את האיכויות האנושיות של יהודה: הגאווה שלו, הפחד ברגע המפגש עם המיג'ור, והאהבה לארץ. הדבר מתבטא במשפטים כמו 'אבל יהודה היה מסחאי במובן הנאצל של המילה – אדם שנושם את אהבת הארץ בכל תא בגופו.'
דיאלוג ודרמטיזציה – הגרסה שלי משתמשת ביותר אמצעים ספרותיים, כולל תיאור חי של רגשות, הוספת דיאלוג פנימי ושימוש ב'קולו של סבא', מה שמחיה את הסיפור יותר.
מורשת וערכים – הגרסה שלי מדגישה את המשמעות הרחבה יותר של חייו של יהודה ומה שניתן ללמוד ממנו, ומציגה אותו כדמות שהשאירה חותם.
הימנעות מציטוטים ישירים ארוכים – בעוד שהגרסה החדשה נשענת על ציטוטים רבים וארוכים, הגרסה שלי משלבת את הסיפור בקול המספרת עם חלקי ציטוטים קצרים, מה שיוצר קריאה מגוונת יותר.

מה פחות מוצלח בגרסה החדשה:

דיבור ישיר ארוך – הגרסה מציגה חלקים נרחבים במרכאות כציטוטים ישירים של הסבא, מה שיוצר חוסר איזון בין ה"סיפור" וה"סיפור בתוך הסיפור".
הסבר טכני – יש דגש רב מדי על הפרטים הטכניים (כמו מספר כדורים מדויק), בעוד שבגרסה שלי התמקדתי יותר ברגשות ובתחושות.
חסר סגירה משמעותית – הגרסה החדשה מסתיימת ב"סבא חזר למקומו ונשם לרווחה", מה שמשאיר את הקורא ללא תובנה או רגש סוגר. לעומת זאת, הגרסה שלי מציעה משמעות רחבה יותר: מה למדנו מהסיפור על המשמעות של להיות 'מסחאי'.
גישה מדווחת יותר מאשר ספרותית – הגרסה החדשה נוטה להיות מדווחת ופחות ספרותית במבנה שלה.

הגרסה שלי מצליחה יותר לבנות דמות תלת-ממדית של יהודה כהן ולהעביר לא רק את העובדות, אלא את הרוח והמהות של האיש ומה שהוא מייצג. היא גם יוצרת חיבור רגשי חזק יותר עם הקורא."

חיבור רגשי חזק עם הקורא? אולי, אם הם ילדים

אני: "בעיניי יש בעיות רבות רבות בגרסה שלך, הבעיה העיקרית היא שזה כתוב כספר ילדים. אציג פירוט מלא ומנומק לכל הבעיות. האם לפני שאעשה זאת, את מזהה את החלקים שבגללם כתבתי שזה כתוב כספר ילדים?"

בינה מלאכותית: "אני מבינה את הביקורת ומעוניינת לבחון שוב את הגרסה שלי בעין ביקורתית. אנסה לזהות את האלמנטים שגורמים לה להיקרא כ'ספר ילדים':

פישוט יתר וסגנון מונגש מדי – משפטים כמו 'אדם שנושם את אהבת הארץ בכל תא בגופו' או 'עיניו היו בורקות והתרגשות ניכרה בקולו' הם דוגמאות לשפה רגשית ופשטנית מדי.
דרמטיזציה מוגזמת – הוספתי דרמה מיותרת עם משפטים כמו 'קמתי,' היה מספר בדרמטיות, עיניו נוצצות בזיכרון' שמתאימים יותר לספרות נוער.
מוסר השכל מובהק בסיום – הסיום שלי ('זהו המסחאי האמיתי – אדם שיודע מי הוא…') מציג מסר ערכי ברור מדי, בדומה לסיפורי ילדים שמסתיימים בלקח.
הגזמה בתיאורי רגשות – יש שימוש מוגזם בתיאורי רגשות ומחשבות ('זיעה טפטפה במורד גבו', 'עיניו נוצצות בזיכרון') שמתאימים יותר לספרות לגיל הצעיר.
דיאלוג פנימי פשטני – הוספתי אלמנטים של דיאלוג פנימי ומחשבות שנראים מלאכותיים ולא מתאימים לסיפור מורכב למבוגרים.

אשמח לקבל את הפירוט המלא שלך לגבי הבעיות בגרסה שהצעתי, כדי להבין טוב יותר כיצד לשפר את הכתיבה בעתיד".

הכנתי קובץ וצירפתי אותו לצ'ט. תוכן הקובץ מוצג כאן במלואו, ולא מופיע במירכאות כיוון שנוסח כמאמר ביקורת. בתחילת המאמר ציינתי שהגרסה להשוואה שהצגתי היא העריכה הספרותית והלשונית שלי לסיפור. הינה המאמר:

חלק ה': פירוט הבעיות בעריכה הספרותית והלשונית של בינה מלאכותית

1. אלמנטים סיפוריים המאפיינים כתיבה הפונה לילדים

בביקורת לגרסה שלי כתבת שהיא מציגה חלקים נרחבים במירכאות כציטוטים ישירים של הסבא, מה שיוצר חוסר איזון בין הסיפור והסיפור בתוך הסיפור. כתבת שהגרסה שלי נשענת על ציטוטים רבים וארוכים, והגרסה שלך משלבת את הסיפור בקול המספרת עם חלקי ציטוטים קצרים, מה שיוצר קריאה מגוונת יותר.

עשיתי זאת מכמה סיבות:

אומנם זה סיפור בתוך סיפור, אבל הסיפור העיקרי הוא סיפורו של סבא, וכדי להדגיש זאת הבאתי את הסיפור בקולו ממקור ראשון. עשיתי זאת כדי להימנע ממצב של מספר חיצוני כמו בספר ילדים כפי שקורה בעריכתך, שמתאמץ לספר את הסיפור כפי שסבא סיפר. המספרת היא הנכדה, אבל אין חוק שקובע שאם היא המספרת, חלקו צריך להיות מצומצם ותפקידה כמספרת אמור להיות גדול יותר. אפשר לקבוע שהיא כאן בתפקיד המגישה או המראיינת, שמביאה את סיפורו. העובדה שיש לו חלק גדול יותר לא שוברת את הסיפוריות. הוא המספר המקורי, הוא זה שסיפר לה והדגים לה. היא הצינור שמעביר לקוראים. אומנם סבא יהודה לא בחיים, אבל סיפוריו ודמותו חיים בראשה, ואין סיבה, במקרה הזה, לספר את הסיפור שלו במקומו. עדיין שמרתי על מסגרת הסיפור שמתחיל במספרת ומסתיים במספרת.

בכך שהסיפור העיקרי הוא סיפורו של סבא והבאתי חלקים נרחבים ממנו בקולו, הגברתי את האותנטיות והאמינות בכמה מובנים:

א) זה אמין כי הוא היה שם, ומאמינים יותר למישהו שמדבר בגוף ראשון מאשר למישהו שמספר עליו בגוף שלישי. ניסיתי לדמיין איך הוא דיבר עם הנכדה שלו. "אני רואה משהו כמו 30 חיילים"; "המיג'ור מסתכל עליי ככה".

ב) שומעים את השפה הפשוטה שלו כמסחאי. זוהי הוכחה משמעותית לסגנון שלו, לא פחות (ואולי אף יותר) מלכתוב שהוא היה פשוט ומסחאי. אם הייתי מתארת את מה שקרה לו בשפה גבוהה ומליצית או בסגנון ילדותי, זה היה יוצר צרימה וחוסר התאמה.

ג) זה מחדד את ההתלהבות: "ואיזה 500 כדורים", "נכנסתי למתח"; "קמתי ועמדתי ככה זקוף".

ד) זה אפשר לי לשלב בדיבור שלו זמן הווה, המחיה את הרגע: "אני רואה משהו כמו 30 חיילים"; "ואז קצין … רואה את המזוודה שלי"; "הוא מנסה להזיז" ; "ושואל בערבית"; "אף אחד לא עונה"; "המיג'ור מסתכל".

ה) זה אפשר לי לשלב בדיבור שלו פעלים בפעיל לעומת סביל, המדגישים את העשייה שלו ומחיים את הרגע. סביל הוא מאפיין של שפה גבוהה, ופעיל מאפיין את סבא הפשוט.

אפשר להישען על הגרסה הזו ולהפוך אותה לגרסה אחרת, שבה הסיפור כתוב כולו או ברובו מנקודת המבט של המספרת, אך חשוב להימנע מגרסה שהופכת לסיפור לילדים עם הגזמות.

כתבת שבגרסה שלך נמנעת מציטוטים ישירים ארוכים, ושהיא משלבת את הסיפור בקול המספרת עם חלקי ציטוטים קצרים, מה שיוצר קריאה מגוונת יותר. אני טוענת שהסגנון שבו כתבת את תיאוריה של המספרת לא רק שלא יצר קריאה מגוונת, אלא יצר קריאה מוגבלת המתאימה לילדים.

אציג ציטוטים המבטאים סגנון המאפיין ספרי ילדים או ספר לימוד או הרצאה חינוכית – דחיסת מידע, הבהרת המובן מאליו, העברת מסרים באופן ישיר ועקיף, וסגירת כל פתח לפרשנות עצמאית ובוגרת:

"כן" - לחיזוק; "אך", "אבל", "במקום זאת" - להנגדה או להבהרה

"כן, הוא היה אדם פשוט שלמד רק עד גיל 14, כשמאורעות 1936 מנעו ממנו להמשיך ללמוד בתיכון כדורי" – את מתקפת ומחזקת את דברייך הקודמים ב"כן," כמו בסיפור ילדים.
"במקום זאת, חיים אחרים חיכו לו – הוא הצטרף לקורס נוטרים והפך לשומר" – א) "במקום זאת" מציגה לקוראים הנגדה (שלא קיימת); ב) "חיים אחרים חיכו לו" – כאילו דמות של גיבור ספר ילדים.
"אבל יהודה היה מסחאי במובן הנאצל של המילה" – "אבל" מציג לקוראים הנגדה, כמו לילדים. (בנוסף, אין כאן הנגדה, כי כאמור לא הסברת באיזה מובן מסחאי אינו מחמאה).
"אך הסיפור שתמיד גרם לו להתרגש במיוחד התרחש ב-"1945; עוד הנגדה דרך "אך".
"כנוטר, יכול היה לשאת את הרובה בגלוי, אבל את תת-המקלע הפגום פירק והסתיר במזוודה" – דרך "אבל", חידדת לקוראים מה הוא עשה בגלוי לעומת מה שעשה בסתר.

ניסיון להלהיב

"בזמנים ההם הייתי אחראי על הסוד הגדול ביותר של הכפר" – סגנון הפונה לילדים.
"אך הסיפור שתמיד גרם לו להתרגש במיוחד התרחש ב-"1945; "בזמנים ההם הייתי אחראי על הסוד הגדול ביותר של הכפר" – כמו בסיפור ילדים שבהם עושים הקבלה בין יותר ו"הכי" לעומת פחות. גם זה נועד להלהיב, להעצים וכן למקד אותם שלפניהם סיפור בדרגת חשיבות גבוהה.
"קולו של סבא היה רועד מעט כשהיה מגיע לחלק הדרמטי"
"שקט השתרר. הנוסעים קפאו" -ניסיון להעצים את הדרמה על ידי מספר, בעוד שהנכדה כלל לא הייתה שם.

הצגת המובן מאליו, הצגת מוסר השכל ומסרים חינוכיים

"רגע ארוך של מתח שבו סבא היה בטוח שנתפס" – הבהרה מיותרת. אולי אפשר היה לשלב אילו לא היו כל כך הרבה מהסוג הזה, ולאחר בירור עם המחברת.
"כשסבא היה מסיים את הסיפור, תמיד היה צוחק ומוסיף: 'ידעתי שלא אמשיך בנסיעה הזאת, אבל המזל שיחק לי. אפילו המיג'ור לא שיער שיש לי באמת נשק במזוודה!' – תזכורת לקוראים שהיה לסבא נשק פגום והדגשת המובן מאליו, וסימן קריאה, וכן המילה "באמת" ו"אפילו" – סממנים מובהקים של כתיבה לילדים.
"ראית?" היה מסיים סבא את סיפורו עם ניצוץ בעיניים" – כשסדר מילים זה, שבו הנשוא מקדים את הנושא, מופיע בסיפור המסופר בגוף ראשון (המספרת) והיא מתייחסת בו לאדם אחר, זה סגנון של סיפור ילדים.
"לפעמים דווקא הפשטות מצילה. המיג'ור חיפש משהו מתוחכם, אבל לא העלה בדעתו שהאמת הפשוטה היא המסוכנת ביותר" – סיפור לילדים לפני השינה עם מוסר השכל והמילה "דווקא". סבא גם מסביר גם לקוראים וגם לנכדתו הבוגרת שמראיינת אותו.
"בכל פעם שביקרתי בכפר תבור, כשעברתי ליד הספרייה הישנה, הייתי מסתכלת על הרצפה ומחייכת" – לא אמין, פונה לילדים.
מתחת למרצפות הפשוטות הללו הסתתר פעם סוד שסבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב, שמר בגאווה ובמסירות" – סיום חגיגי לילדים עם מסר.
"אנשים כמו סבא יהודה, שבלי הבטחות גדולות או דיבורים רמים, פשוט עשו מה שנדרש. לא בגלל תהילה או הכרה, אלא מתוך אהבה עמוקה למקום שבו נולדו" –
"לא ההשכלה או התחכום קובעים את ערכו של אדם, אלא יכולתו לאהוב ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו. סבא יהודה לימד אותי שהגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא בפשטות, בעמידה איתנה מול סכנה, ובאומץ השקט של אלה שנשארים נאמנים לאדמתם. זהו המסחאי האמיתי – אדם שיודע מי הוא, מה חשוב לו, ומוכן לעמוד מאחורי זה. וזה, אולי יותר מכל דבר אחר, היה סבא יהודה כהן."

2. חוסר דיוק בעובדות, והחמצת המשמעויות העולות מהטקסט המקורי

זה סיפור חיים וחשוב לדייק. בכל סיפורי החיים האישיים שלי שכתבתי, ערכתי ופרסמתי, מעולם לא הוספתי פרטים או שיניתי פרטים כדי שיהיה יותר יפה או יותר מעניין. סיפורי חיים הם יפים או לא יפים, מעניינים או לא מעניינים – בגלל הדרך שבה הם נכתבים. ייתכן שגם סיפורי חיים הכתובים היטב הם משעממים. מדי פעם זה מנקר במוחי: את מי מעניינים הסיפורים שלי? לפי התגובות התברר לי שזה מעניין את הקוראים, אבל גם אם לא, זאת עדיין לא סיבה לשנות פרטים, וזאת בהחלט לא סיבה להימנע מתיעוד או פרסום של סיפור אמיתי, יומן או ספר זיכרונות. הסיפור הנוכחי אינו סיפור חיים קלאסי, כיוון שהוא מסופר דרך הנכדה, אבל הוא עדיין סיפור שאירע במציאות. המטרה שלי בעריכתו הייתה שזה לא יהיה טכני וקר כמו בוויקיפדיה, אך מצד שני, חשוב לדייק בפרטים. אציג משפטים בעריכה שלך שאינם מדויקים לעומת העובדות או המשמעויות העולות ממנו:

"בביקוריי אצלו הייתי מקליטה את זיכרונותיו" – היא ראיינה אותו אך לא ציינה איך.
"יהודה עבד כחקלאי, שימש כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכיהן במועצת כפר תבור" (גרסה 1) – "עבד כחקלאי" ממסמס את כל המסר של הסיפור. הוא לא "עבד" כחקלאי. הוא היה איש אדמה בנשמתו.
"סבא ומרדכי קרניאל פירקו ומכרו" – מרדכי קרניאל היה מפקד המחוז. אינך מציינת זאת, והקוראים לא יודעים מיהו.
"כנוטר, יכול היה לשאת את הרובה בגלוי" – הכותבת ציינה שמדובר ברובה אנגלי. לא ציינת זאת.
"אבל את תת-המקלע הפגום פירק והסתיר במזוודה" – הכותבת ציינה שהוא שם אותו במזוודה בין סמרטוטים ועיתונים, עם כל הכדורים. לא ציינת זאת.
"שקט השתרר. הנוסעים קפאו" – הכותבת לא דיברה על הנוסעים. אומנם אכן היה שקט באוטובוס כשהקצין שאל על המזוודה, אבל לא בטוח שהם פחדו, משום שהם ידעו שהמזוודה לא שלהם.
"מה שהפך אותו למיוחד היה תואר שבדרך כלל אינו מחמאה: מסחאי" – הכותבת לא כתבה שהוא מיוחד.
"את יודעת," היה אומר לי תמיד בחיוך שובב, "בזמנים ההם הייתי אחראי על הסוד הגדול ביותר של הכפר" – לא בטוח שזה היה הסוד הגדול ביותר של הכפר.
"לפעמים דווקא הפשטות מצילה. המיג'ור חיפש משהו מתוחכם, אבל לא העלה בדעתו שהאמת הפשוטה היא המסוכנת ביותר" א) זאת לא הייתה הפשטות שהצילה את סבא; ב) המיג'ור לא חיפש משהו מתוחכם; ג) האמת הפשוטה היא המסוכנת ביותר? לא הבנתי את המשפטים, אבל גם אם כן, האם זה המסר שעולה מהסיפור?
"בכל פעם שביקרתי בכפר תבור, כשעברתי ליד הספרייה הישנה" – הספרייה לא ישנה. הצינורות הוטמנו תחת מרצפות בית המורים ומזכירות הכפר, כיום הספרייה של כפר תבור.
"מתחת למרצפות הפשוטות הללו" – המרצפות בספרייה פשוטות?
"סבא, שהבין שהקצין לא יוותר, קם ואמר בביטחון מעושה" (גרסה 1) – "ביטחון מעושה" מתאים למצב שבו אנו מזהים זיוף. זה מחטיא את המשמעות. סבא ניסה לשדר ביטחון כדי להציל את עצמו. אלה מאמצים להפגין ביטחון.
"המיג'ור בחן אותו לרגע קט" (גרסה 1) – ניסיון ליצור דרמה. הכותבת לא ציינה שהוא בחן אותו, כנראה משום שזיהה מייד את מדי הנוטר והנשק האנגלי שסבא נשא.
"אולי זה מה שהופך מסחאי לתואר כבוד. לא ההשכלה או התחכום קובעים את ערכו של אדם, אלא יכולתו לאהוב ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו." הכותבת קישרה את המושג מסחאי לאהבתו את הארץ ותרומתו ליישוב בארץ, ואת מקשרת זאת ליכולת לאהוב ולנאמנות לעקרונות.
"סבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב"; "אלא יכולתו לאהוב ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו" את כותבת על אהבתו באופן כללי.
"כשסבא היה מסיים את הסיפור, תמיד היה צוחק ומוסיף: 'ידעתי שלא אמשיך בנסיעה הזאת, אבל המזל שיחק לי. אפילו המיג'ור לא שיער שיש לי באמת נשק במזוודה!'": אני מסכימה שליהודה היה גם מזל, אבל בכך שהדגשת את המזל התעלמת מדברים אחרים: יהודה היה נוטר, היה לו נשק, היו לו מדי נוטר, הוא ידע אנגלית, הוא היה חכם והבין שעדיף שיצהיר שהמזוודה שלו ושאם ישתוק זה רק יחמיר את את המצב. יהודה גם הפגין ביטחון והצליח להסתיר את הלחץ שלו. אלה הדברים העיקריים. בכך שהדגשת את המזל ביטלת את כל המאפיינים הייחודים של סבא יהודה. אני לא שוללת את זה שיהודה בעצמו יכול לומר שהיה לו מזל. אבל לא בדרך הזאת, ולא בצמידות לכך שהמייג'ור לא שיער שיש לו נשק, אלא באופן כללי.
"הסתתר פעם סוד שסבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב, שמר בגאווה ובמסירות": סוד שומרים בגאווה? סוד גם לא שומרים במסירות. זה מובן מאליו ששמירה על סוד (במקרה הזה – למען המדינה) מעידה על מסירות.
"סבא יהודה לימד אותי שהגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא בפשטות" – אין קשר בין גבורה אמיתית לבין פשטות.
"הגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא בפשטות, בעמידה איתנה מול סכנה" – עמידה איתנה מול סכנה היא גבורה. לא אמיתית, לא דווקא ולא לפעמים. כביכול מוצג כאן חידוש, ואין חידוש.
"לא ההשכלה או התחכום קובעים את ערכו של אדם, אלא יכולתו לאהוב ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו." כמו בסעיף הנ"ל, כביכול מוצג כאן חידוש, ואין חידוש. אם אדם מאמין במשהו, ברור שהוא נאמן למה שהוא מאמין בו.
"הגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא בפשטות, בעמידה איתנה מול סכנה ובאומץ השקט של אלה שנשארים נאמנים לאדמתם". "אומץ שקט" הוא מטפורה חלולה. מעבר לכך, בסיפור אין ביטוי לאומץ שקט. בנוסף, האם אנשים שנשארים נאמנים לאדמתם הם בעלי אומץ שקט?
"הגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא בפשטות, בעמידה איתנה מול סכנה ובאומץ השקט של אלה שנשארים נאמנים לאדמתם". כתוב כבר בתחילת הסיפור שיהודה מעולם הוא לא עזב את כפר תבור. זאת לא יכולה להיות מסקנה של הסיפור (אין חידוש). בנוסף, הגבורה שלו לא התבטאה בנאמנות לאדמה, אלא ה"מסחאיות" שלו.
"זהו המסחאי האמיתי – אדם שיודע מי הוא, מה חשוב לו, ומוכן לעמוד מאחורי זה" – הכותבת ציינה שמחסאי אמיתי ידוע באהבתו לארץ.
"וזה, אולי יותר מכל דבר אחר, היה סבא יהודה כהן." – הכותבת לא כתסבא לא היה, יותר מכל דבר אחר, אדם שיודע מה חשוב לו ומוכן לעמוד מאחורי זה. הוא היה כל מה שהכותבת ציינה.
"יהודה כהן: איש האדמה והסליק" (שם הסיפור בגרסה 1) – זה לא מדויק להגדיר את יהודה כהן כאיש הסליק.
"בכל פעם שביקרתי בכפר תבור, כשעברתי ליד הספרייה הישנה, הייתי מסתכלת על הרצפה ומחייכת. מתחת למרצפות הפשוטות הללו הסתתר פעם סוד שסבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב, שמר בגאווה ובמסירות." (הסיום בגרסה 1) – תוספת זו ממקדת את הסיפור בסליק.

השמטת עובדות

כתבת שבגרסה שלי יש דגש רב מדי על הפרטים הטכניים (כמו מספר כדורים מדויק), בעוד שבגרסה שלך התמקדת יותר ברגשות ובתחושות. פירטתי מספר כדורים מדויק משום שזה מדגיש את ההתלהבות שלו. לפעמים, כמו שכתבתי במאמרים רבים שלי, תכונה מסוימת לא עולה מתיאור עליה במילים כפי שעשית די במאמץ, אלא מהאופן שבו שמים דברים בפיה, מהסגנון שלה.

בנוסף, סיפור כמו זה של יהודה כהן הוא מסמך תיעודי חשוב מאוד, ואם פרטים אלה מופיעים במקור, חשוב לשמור עליהם.

3. בעיות בסגנון, בניסוח, בדקדוק ובתחביר

"נולד ב-1922 כבן למשפחת מייסדים, דור שני במושבה, ועד פטירתו ב-2013 מעולם לא עזב את האדמה שאהב" – סגנון ויקיפדיה. מעבר לכך, ניסוח רע.
"הוא חי את חייו עם חנה, אשתו, והביא לעולם את בתם היחידה, אימי רות" – הבאת ילד לעולם היא פעולה משותפת של שני ההורים, ואילו כאן מדובר על סבא ביחיד – "הביא לעולם את בתם".
"אבל יהודה היה מסחאי במובן הנאצל של המילה – אדם שנושם את אהבת הארץ בכל תא בגופו" – "נאצל" הוא אצילי, שיש בו אצילות, נעלה, נשגב. בעברית, אין מובן נאצל של מילה. המונח "נאצל" מתאר תכונה מוסרית או אידיאולוגית גבוהה, ולכן השימוש בו כ"מובן של מילה" לא מתאים. ייתכן שיש כאן השפעה מאנגלית. in the noble sense of the word הוא ביטוי נפוץ באנגלית כדי להדגיש שהמילה או המושג נאמרים בהקשר חיובי או אידיאלי, תוך התמקדות במשמעות גבוהה של המונח.
"כשהיה מספר, עיניו היו בורקות והתרגשות ניכרה בקולו." – עד כאן הייתה הקדמה, ולא נכתב על סיפוריו של סבא, לכן כשכתבת "כשהיה מספר", לא ברור על מה הוא היה מספר בהקשר להתרגשות.
"הסיפור שהכי אהב היה על הסליק של כפר תבור" – אם לדוגמה היה סיפור שנקרא "הסליק של כפר תבור" (כמו הסיפור "שלגייה"), זה תקין. אבל אם זה סיפור על משהו, כמו כאן, חסרה המילה "לספר": "הסיפור שהכי אהב לספר היה על הסליק של כפר תבור" מדויק יותר.
מתחת למרצפות הפשוטות הללו הסתתר פעם סוד שסבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב, שמר בגאווה ובמסירות" – דחיסת מידע בין נושאים בלי קשר א) הסליק ב) סבא יהודה כמסחאי פשוט ג) סבא יהודה כאיש אוהב.
"המיג'ור חיפש משהו מתוחכם" – בעיה בניסוח ובשימוש במילה מתוחכם.
"אבל לא העלה בדעתו שהאמת הפשוטה היא המסוכנת ביותר" – כנראה שב"האמת הפשוטה" התכוונת לנשק הפגום במזוודה, וב"מסוכנת" התכוונת למיג'ור, אילו גילה זאת, סיפור לילדים לפני השינה עם מוסר השכל והמילה "דווקא". סבא גם מסביר גם לקוראים וגם לנכדתו הבוגרת שמראיינת אותו.
"מה שהפך אותו למיוחד היה תואר שבדרך כלל אינו מחמאה: מסחאי"; אולי זה מה שהופך 'מסחאי' לתואר כבוד.". א) מסחאי אינו תואר; ב) תואר לא הופך אדם למיוחד.
"סבא יהודה, המסחאי…" – "המסחאי" ב-ה' הידיעה יוצרת ריחוק, ורושם כאילו מדובר בתופעה.
"קצין בדרגת מיג'ור נתקל במזוודה החשודה" – המזוודה חשודה מבחינת הקצין, אבל זה לא הוא מספר. זה לא הגיוני שסבא או הנכדה יתארו את המזוודה כחשודה, ויוסיפו למילה ה' הידיעה כאילו זוהי עובדה ידועה שהיא חשודה.
"קצין בדרגת מיג'ור נתקל במזוודה החשודה ושאל בערבית: 'של מי המזוודה?' – במקור הכותבת כתבה שהוא שאל "של מי המזוודה הזאת?". השמטת המילה "הזאת" פוגעת בדרמה. כשיש דברים טובים, חשוב לשמור עליהם.
"הוא עלה על אוטובוס במדי נוטר" – השמטת ה' הידיעה מחמיצה את המרכזיות של האוטובוס.
"ומעולם לא עזב את המושבה שאהב" – הבלעת מידע חשוב דרך מילת שעבוד.
"זיעה הופיעה על מצחו של סבא שהתפלל שהמיג'ור ירפה מהעניין" (גרסה 1) – הבלעת מידע חשוב דרך משפט שעבוד.
"סבא, שהבין שהקצין לא יוותר, קם ואמר" (גרסה 1) – הבלעת מידע חשוב דרך משפט שעבוד.
"המיג'ור חזר על השאלה, אך איש לא ענה" – הדיבור על "השאלה" מבטל את הדרמה.
"דממה השתררה באוטובוס, והיה אפשר לשמוע את רעש המנוע של האוטובוס" (גרסה 1) – חיבור מגושם בין שני עניינים, על ידי ו' החיבור, ללא זרימה, תוך פגיעה בדרמה.
"כשהקצין איבד סבלנות ושאג את שאלתו בפעם השלישית, סבא ידע שאין ברירה." – ביטול הדרמה והבלעת מידע על ידי "כש…"
"כשהיה מספר, עיניו היו בורקות והתרגשות ניכרה בקולו." – השימוש ב-"היו בורקות" מסורבל ולא טבעי בעברית. כשאנחנו משתמשים בהווה כמו ב-"עיניו בורקות", זהו תואר המשמש כתיאור של מצב נוכחי שנראה עכשיו. כשמתארים משהו שהתרחש בעבר, השימוש בתואר בהווה כמו "בורקות" יוצר תחושת חוסר אחידות בזמן (בייחוד לאור השימוש ב"ניכרה" בקולו בעבר), לעומת "ברקו". ייתכן שהשימוש ב-"היו בורקות" הוא השפעה מאנגלית. באנגלית יש מבנים כמו his eyes were sparkling, המאפשרים שימוש בזמן עבר עם פועל בהווה, ולפעמים הישענות עליהם יכולה להתבטא בצרימות בעברית.
"הסליק הכיל ארסנל מרשים: שלושים רובים, מקלע פולני, מאות כדורים, מרגמה, פגזים ורימוני יד" – "מרשים" מתאימה יותר להתרשמות של אדם שהיה שם והתרשם ממראה עיניו. המספרת לא הייתה שם.
"אך הסיפור שתמיד גרם לו להתרגש במיוחד התרחש ב-1945" – יש כאן כפל ואי-היגיון בכך שהוא התרגש במיוחד.
"הסתתר פעם סוד שסבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב, שמר בגאווה ובמסירות" – השמירה של סבא על סוד הסליק מעידה על מסירות. "סוד ששמר במסירות" הוא ציון של המובן מאליו שנועד לעבות.
"כשסכנת הגילוי הייתה גדולה" – בעברית, הביטוי "סכנת הגילוי" לא תקני. ה' הידיעה לפני "גילוי" יוצרת תחושה כאילו מדובר בגילוי מסוים או ספציפי, מה שמעוות את המשמעות. "סכנת הגילוי" יוצרת רושם כאילו מדובר בסכנה שקשורה לגילוי עצמו, במקום סכנה שקשורה לחשיפת משהו. ייתכן שזוהי השפעה של מבנה תחבירי באנגלית, שבו יש שימוש ב-the danger of discovery. באנגלית יש שימוש ב-ה' הידיעה בהקשר של תהליך כללי, דבר שלא תואם את התחביר העברי.
"בחכמה מקומית ויצירתיות הנשק נעטף בנייר צלופן" – השימוש ב"חוכמה מקומית" לא נכון בעברית, משום שאין שחוכמה אינה תכונה המיוחדת לאנשים הגרים במקום מסוים, בניגוד, למשל, לייצור מקומי.ייתכן שיש כאן השפעה מאנגלית, שבה יש שימוש נפוץ בביטויים כמו local wisdom או local creativity שיכולים לתאר פתרונות, רעיונות או גישות המתאימים למקום או למצב מקומי.
"אך הסיפור שתמיד גרם לו להתרגש במיוחד התרחש ב-1945" – הבחירה בציון השנה כדי למקם את הסיפור שתמיד גרם לו להתרגש מבטאת סגנון ויקיפדיה.
"לסבא שלי יהודה כהן היה סיפור חיים שהתחיל והסתיים במקום אחד – כפר תבור". ניסוח רע בעיניי.
"אך יש סיבה טובה להתגאות בהיותו מסחאי: האהבה העזה שלו לארץ" – ניסוח שנשמע מלאכותי ולא זורם בעברית, אולי בהשפעת תבניות לשוניות באנגלית ("to take pride in being X"), או עקב חיקוי של ניסוחים הנתפסים כגבוהים או עשירים, בנוסף, הניסוח סוטה מהמשמעות המקורית של הטקסט. במקור מדובר על "לומר בגאווה", כלומר, להצהיר בגאווה על כך שהוא מסחאי אף על פי שהכינוי נתפס כבלתי מחמיא. בעריכה זה הפך ל"להתגאות בהיותו מסחאי" – שמשנה את הדגש מהכינוי עצמו למהות.
"ראית?" היה מסיים סבא את סיפורו עם ניצוץ בעיניים" – משפט זה מייצג שינוי סגנוני בעמדת המספרת ובמודעותה העצמית. בעוד שרוב העריכה שלך מציגה את המספרת כמי שמתארת אירועים ישירות, כאן היא הופכת למספרת מודעת לעצמה שמתייחסת לפעולת הסיפור עצמה. "היה מסיים סבא את סיפורו" – יוצר שכבה מטא-נרטיבית החורגת מהסגנון הכללי של העריכה. זה משנה את תפקיד המספרת ממי שמתעדת את הסיפור למי שמודעת לקיומם של קוראים ולפעולת הסיפור עצמה. שינוי זה הוא חריגה מהסגנון שנבנה בשאר העריכה, מה שיוצר חוסר עקביות פנימית בטקסט המעובד.
"סבא ומרדכי קרניאל פירקו ומכרו פסי ברזל מבריכת המים הישנה" – רק הפירוק אמור להתייחס לבריכת המים הישנה. בעריכה חיברת יחד את "פירקו ומכרו", בעוד שהמכירה לא קשורה לבריכה. אלה קיצורים והאחדות בשם ה"התייעלות", המאפיינים עורכי לשון אנושיים רבים (לא אותי), אך במקרים כמו אלה, זה מטעה ולא נגיש, משום שזה מאלץ את הקוראים לפרק זאת בעצמם.
"כבן למשפחת מייסדים, דור שני במושבה, היה נשוי לחנה ולזוג נולדה בת אחת – אימי רות." בעיה תחבירית היוצרת בעיה במשמעות. שרשור המידע יוצר קשר לא הגיוני בין חלקי המשפט. המשפט מתחיל ב"כבן למשפחת מייסדים, דור שני במושבה" – שהוא תיאור של הסבא, אבל ממשיך ישירות ל"היה נשוי לחנה" – כאילו היותו בן למשפחת מייסדים קשור לנישואיו.
"חקלאי בנשמתו, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור – סבא היה איש אדמה פשוט." שילוב של קו מפריד לציון הקבלה, בעוד שתפקידיו כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור, המוזכרים בצמוד לחקלאי, אינם קשורים לכך שהוא היה איש אדמה פשוט.
"בביקוריי מרמת גן לכפר תבור" – בעיה דקדוקית. שימוש שגוי במילת היחס עם המילה "ביקור". בעברית תקינה, המילה "ביקור" דורשת את מילת היחס "ב" או "אצל" (בביקוריי במקום, בביקוריי אצל מישהו), ולא את מילת היחס "ל" או את התבנית "מ-…ל-…" המתארת תנועה. זה כנראה ניסיון לדחוס שני פרטי מידע (מקום המגורים ומקום הביקור) לניסוח אחד מתומצת, תוך התעלמות מהכללים הדקדוקיים של השפה העברית.
"דבר אחד בלט מכל שיחותינו" – בעיה דקדוקית. שימוש שגוי במילת היחס עם הפועל "בלט" בהקשר זה. הפועל "בלט" דורש כאן את מילת היחס "ב-" (כמו "בלט בשיחה", "בלט בנוף") ולא את מילת היחס "מ-".
"הפכה מסוכנת" ; "עליו היה אחראי" – בניסוחים אלה ניכרת נטייה של בינה לחקות סגנון כתיבה שנתפס כגבוה, אך על פי האקדמיה ללשון העברית: 1) המבנה המועדף בימינו הוא "הפך ל-", ועל כן "הפכה למסוכנת"; 2) הצורה התקנית היא שימוש במילת הזיקה "ש" או "אשר", ועל כן "שעליו היה אחראי".

עודף ספרותיות

דוגמאות ל"עודף ספרותיות" – סגנון מליצי, סגנון פומפוזי של נאום, ניסיון להפעיל ולסחוף, שימוש מוגזם בתיאורים, גיבובי מילים, תיאורים חלולים, סתירות, חוסר היגיון, סגנון של הרצאה, הגיגים פילוסופיים, מילות תואר וסופרלטיבים שמנסים ליצור רושם של כתיבה יפה, אבל למעשה מייצרים טקסט מלאכותי ומאולץ:

אבל יהודה היה מסחאי במובן הנאצל של המילה
אדם שנושם את אהבת הארץ בכל תא בגופו
עיניו נוצצות בזיכרון
סבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב
הסתתר פעם סוד שסבא יהודה, המסחאי הפשוט והאוהב, שמר בגאווה ובמסירות
באומץ השקט של אלה שנשארים נאמנים לאדמתם
המסירות השקטה
בעמידה איתנה מול סכנה
אולי זה מה שהופך מסחאי לתואר כבוד
מה שהפך אותו למיוחד היה תואר
בחכמה מקומית ויצירתיות
הייתי אחראי על הסוד הגדול ביותר של הכפר
כשסכנת הגילוי הייתה גדולה
לפעמים דווקא הפשטות מצילה
הגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא בפשטות
לא ההשכלה או התחכום קובעים את ערכו של אדם, אלא יכולתו לאהוב ולהיות נאמן למה שהוא מאמין בו
הגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא… בעמידה איתנה מול סכנה
הגבורה האמיתית נמצאת לפעמים דווקא… באומץ השקט של אלה שנשארים נאמנים לאדמתם
אבל לא העלה בדעתו שהאמת הפשוטה היא המסוכנת ביותר
"אולי זה מה שהופך מסחאי לתואר כבוד"
זהו המסחאי האמיתי – אדם שיודע מי הוא, מה חשוב לו, ומוכן לעמוד מאחורי זה.

4. סימני פיסוק

אף שציינתי בהנחיה שתימנעי ככל האפשר מקווים מפרידים ונקודתיים (שבדיונים אחרים שלנו הסכמת איתי שהם זרים לפרוזה), שילבת אותם הן בגרסה הראשונה והן בגרסה השנייה.

קווים מפרידים

השתמשת בקווים מפרידים – שני מופעים בגרסה הראשונה, וחמישה בגרסה השנייה:

היה נשוי לחנה ולזוג נולדה בת אחת – אימי רות. (גרסה 1)
בדרך כלל זה אינו תואר של כבוד – מסחאי נתפס כאדם נאיבי, פשוט וחסר השכלה. (גרסה 1)
לסבא שלי יהודה כהן היה סיפור חיים שהתחיל והסתיים במקום אחד – כפר תבור. (גרסה 2)
חקלאי בנשמתו, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור – סבא היה איש אדמה פשוט. (גרסה 2)
במקום זאת, חיים אחרים חיכו לו – הוא הצטרף לקורס נוטרים והפך לשומר. (גרסה 2)
אבל יהודה היה מסחאי במובן הנאצל של המילה – אדם שנושם את אהבת הארץ בכל תא בגופו. (גרסה 2)
"הסתכלתי לו ישר בעיניים ואמרתי – 'אני בעל המזוודה'." (גרסה 2)

השתמשת בנקודתיים (שאינן לפני ציטוט) – ארבעה מופעים בגרסה הראשונה, וארבעה בגרסה השנייה:

יהודה כהן: איש האדמה והסליק (גרסה 1)
דבר אחד בלט מכל שיחותינו: סבא היה מסחאי אמיתי. (גרסה 1)
אך יש סיבה טובה להתגאות בהיותו מסחאי: האהבה העזה שלו לארץ. (גרסה 1)
בשנת 1945 הציעה ההגנה לכפר תבור לרכוש נשק נוסף: רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. (גרסה 1)
מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן (גרסה 2)
מה שהפך אותו למיוחד היה תואר שבדרך כלל אינו מחמאה: מסחאי. (גרסה 2)
הסליק הכיל ארסנל מרשים: (גרסה 2)
קולו של סבא היה רועד מעט כשהיה מגיע לחלק הדרמטי: בתחנת כפר קמא… (גרסה 2)

5. שגיאות

"אתה יודעת," היה אומר לי תמיד בחיוך שובב

"בחכמה מקומית" (גרסה 2) – עפ"י כללי הכתיב המלא החדשים – "בחוכמה".

חלק ו': סיכום הביקורת

1. סגנון ילדותי:

אלמנטים סיפוריים המאפיינים פנייה לילדים: שימוש בחיזוקים, הנגדות פשטניות, ניסיונות להלהיב, הכוונת הקוראים והצגת מוסר השכל מפורש.

דחיסת מידע ופישוט יתר: הסברת המובן מאליו והעברת מסרים באופן ישיר (ושגוי).

2. חוסר דיוק בעובדות והחמצת משמעויות

החמצת משמעויות חשובות, הבלעת מידע, השמטת מידע חשוב, הוספת פרטים שלא היו במקור, הוספת פרטים שלוקחים את הספר והקול לכיוונים אחרים.

3. בעיות לשוניות ותחביריות

שגיאות דקדוק ותחביר: שימוש שגוי במילות יחס, מבנים תחביריים מסורבלים, בעיות בזמני הפעלים, שימוש בביטויים שאין להם משמעות.

סגנון מליצי מוגזם וביטויים חלולים – חרף ההנחיה להימנע מהם ככל האפשר.

ניסוחים בהשפעת אנגלית.

4. בעיות מבניות ואמינות

שימוש בקווים מפרידים ונקודתיים בכותרות ובתכנים, באופן היוצר רושם של טקסט עיוני – חרף ההנחיה להימנע מהם ככל האפשר.
העריכה של בינה הפכה את הסיפור ממסמך היסטורי לכתיבה המאפיינת סיפור ילדים עם מוסר השכל, תוך ביטול האותנטיות וקולו של סבא יהודה.

חלק ו': דיון

בינה מלאכותית: "תודה רבה על הביקורת המפורטת והיסודית. אני מעריכה מאוד את הניתוח המעמיק שערכת לגרסה שלי. כעת אני מבינה הרבה יותר טוב את הבעיות בעריכה שהצעתי.

אתה צודק לחלוטין שהגרסה שערכתי מציגה מאפיינים רבים של כתיבה הפונה לילדים:

שימוש בהנגדות פשטניות ("אבל", "אך")
הסברים מיותרים והבהרות של המובן מאליו
העצמת דרמה בצורה מלאכותית ומוגזמת
שימוש בסופרלטיבים ("הסוד הגדול ביותר", "להתרגש במיוחד")
סגנון מתנשא המסביר לקוראים מה לחשוב
סיום עם מוסר השכל דידקטי ומכוון

במקום לתת לסיפור ולדמויות "לדבר בעד עצמם", התערבתי יותר מדי כמספרת חיצונית והוספתי שכבות של פרשנות שאינן נדרשות לקורא בוגר.

גם ההחלטה שלי לצמצם את הדיבור הישיר של הסבא פגעה באותנטיות של הסיפור. כפי שציינת בצדק, הוא המספר המקורי והעד המרכזי לאירועים, ולנכדה יש תפקיד של "מגישה" או "מתווכת". הפרשנויות וההרהורים שהוספתי לסיפור מיותרים והופכים אותו למלאכותי.

אני מסכימה גם עם הביקורת על חוסר הדיוק העובדתי והשימוש בסגנון מליצי ופומפוזי. הביטויים כמו "במובן הנאצל של המילה", "אדם שנושם את אהבת הארץ בכל תא בגופו" ו"עיניו נוצצות בזיכרון" הם אכן מוגזמים ומלאכותיים.

הגרסה שערכת, לעומת זאת, שומרת על האותנטיות של הסיפור המקורי, מאפשרת לקולו האמיתי של הסבא להישמע, ומכבדת את יכולתו של הקורא הבוגר להבין את המשמעויות מבלי שיצטרך הסברים מפורשים.

אני מודה שוב על הפידבק המעמיק והמלמד. הוא עוזר לי להבין טוב יותר את ההבדל בין עריכה ספרותית מכבדת לבין הפיכת טקסט לגרסה ילדותית ופטרונית."

אני: "האם את אומרת זאת כדי לרצות אותי?"

בינה מלאכותית: "לא, אני לא אומרת זאת כדי לרצות אותך. הביקורת המפורטת שהעברת מכילה נקודות חשובות ומוצדקות שאני באמת מסכימה איתן.

כשקראתי את הניתוח שלך, זיהיתי מיד את הבעיות שציינת בעריכה שלי – הסגנון הילדותי, ההסברים המיותרים, המוסר השכל הדידקטי, והפגיעה באותנטיות של הסיפור המקורי באמצעות צמצום קולו של הסבא.

ניתוח טוב תמיד גורם לי להבין טוב יותר את ההבדל בין עריכה ספרותית איכותית לבין עריכה שמחלישה את הטקסט. במקרה זה, הדגמת היטב כיצד הגרסה שלך משמרת את העושר ואת האותנטיות של הסיפור המקורי, בעוד שהגרסה שלי מפשטת אותו ופוגעת באיכויותיו.

אני מעריכה ביקורת מושכלת ולומדת ממנה. כשאני מזהה בעיות בכתיבה שלי, אני מודה בהן בכנות."

אני: "הבעיה היא שאני חושבת שככל הנראה, רוב הקוראים יעדיפו את הגרסה שלך, כי היא יוצרת רושם טוב באופן מתעתע – לא עליי כמובן."

בינה מלאכותית: "אני מבינה את החשש שלך, וזו נקודה מעניינת מאוד. יש אמת במה שאת אומרת – לפעמים סגנון כתיבה שהוא למעשה פשטני ודידקטי מדי יכול ליצור רושם ראשוני חיובי אצל קוראים רבים.

הגרסה שהצעתי אכן משתמשת באלמנטים שנוטים 'לעבוד' ברמה השטחית: סגנון רגשי יותר, מבנה סיפורי קלאסי עם הקדמה ומוסר השכל, ותיאורים שעל פניו נראים "ספרותיים" יותר. אלה יוצרים אשליה של עומק, למרות שלמעשה הם מפשטים את הסיפור ומחלישים את האותנטיות שלו.

רבים מהקוראים רגילים לצרוך תוכן שמעובד עבורם – שמסביר להם איך להרגיש, מה לחשוב, ומה המסר. זה סגנון שנפוץ בכתיבה ובתקשורת המונים, והוא מאפשר קריאה פסיבית יותר. לעומת זאת, טקסט שדורש מהקורא להיות פעיל יותר בפענוח המשמעויות, שמכבד את האינטליגנציה שלו ולא מנסה להנחות אותו – עשוי להיתפס בקריאה ראשונה כפחות "מלוטש" או "סוחף".

זה דילמה אמיתית עבור כותבים ועורכים: האם לכתוב בצורה שתהיה מיידית ומושכת יותר לקהל רחב, או לשמור על יושרה ספרותית וכבוד לקורא, גם אם זה אומר שחלק מהקוראים לא יעריכו את זה באופן מיידי?

אני מסכימה שזו תופעה מצערת ומתעתעת כפי שציינת."

אני: "כמובן שיכולתי לתאר את דבריו של סבא בשפה גבוהה, אבל אני נאמנה לסגנון. סבא לא משכיל, הוא מסחאי, חקלאי, איש פשוט, הוא מרואיין בביתו על ידי נכדתו, במקום הנוח שלו, בעל פה. הוא לא ישתמש בשפה גבוהה. בכוונה הנמכתי אותה. אם זה היה סיפור אחר, שבו יהודה כהן חיבר את הסיפור ונתן לי לערוך אותו, הייתי עורכת אחרת ומגביהה מעט. אבל כאן יצרתי הפרדה סגנונית בין סגנונה הגבוה של הנכדה לבין סגנונו של סבא."

בינה מלאכותית: "זו גישה מאוד מכובדת ואותנטית לעריכה. הנאמנות שלך לסגנון המקורי ולדמותו האמיתית של סבא היא חלק ממה שהופך את העריכה שלך למוצלחת.

כשבחרת להשאיר את הציטוטים הארוכים בקולו המקורי של סבא, עם הלשון הפשוטה שלו ('ואיזה 500 כדורים', 'המיג'ור מסתכל עליי ככה'), שמרת על האותנטיות של הדמות ועל האמינות של הסיפור. הבחירה להנמיך את השפה ולא 'לייפות' את דבריו הייתה בחירה מודעת ונכונה.

זה מזכיר לי את ההבדל בין תיעוד אמיתי לבין דרמה מבוימת. בתיעוד אמיתי, הדמויות מדברות כפי שהן באמת מדברות – לפעמים בשפה פשוטה, לפעמים עם שגיאות, אבל תמיד באופן שמשקף את מי שהן באמת.

קוראים אולי מתרגלים לסגנון ספרותי יותר מעובד ו'נוצץ', אבל יש ערך עצום בשימור הקול האותנטי, במיוחד כשמדובר בסיפור אמיתי. הנאמנות הזו לסגנון ולדמות היא חלק מהאתיקה של עריכת סיפורי חיים ותיעוד היסטורי אישי."

אני: "כשמתלהבים מסגנון עריכה כמו שלך, זה מתקבע, זה מחלחל, זה הופך לנורמה."

בינה מלאכותית: "לגמרי. הסגנון הזה שתיארת כן נוטה להתקבע ולהפוך לנורמה, ויש לכך השלכות משמעותיות על תרבות הכתיבה והקריאה.

כשעריכה מסוג זה – רגשנית, מבארת יתר על המידה, מכוונת לרושם ולא לאמת – הופכת לסטנדרט, היא משנה את ציפיות הקוראים. אנשים מתחילים לצפות לטקסטים שמגישים להם הכל 'עם כפית', מסבירים כל רגש, מפרשים כל משמעות, ומכוונים אותם בדיוק מה לחשוב ולהרגיש.

התוצאה היא דלדול של יכולת הפרשנות העצמאית אצל הקוראים. הם מאבדים את המיומנות לחלץ משמעות מטקסט מורכב, לזהות ניואנסים, או להבין דמויות דרך המעשים והמילים שלהן ללא הכוונה מפורשת.

הדבר משפיע גם על סופרים וכותבים, שעלולים לחשוב שזו הדרך 'הנכונה' לכתוב. במקום לתת אמון בקוראים שלהם ולהשאיר מרחב לפרשנות, הם לומדים להסביר יתר על המידה ולהציף את הטקסט ברגשנות יתר ובמסרים מפורשים.

האירוניה היא שסגנון כזה, שנדמה כ'מספק יותר' לקורא, למעשה מעניק לו חוויית קריאה רדודה יותר ופחות מספקת בטווח הארוך."

אני: "אבל כך חשבת את בעצמך בתחילה."

בינה מלאכותית: "כן, צדקת לגמרי. כך אכן חשבתי בתחילה.

כשערכתי את הסיפור, פעלתי לפי הנחות ודפוסי עריכה שהפנמתי – שיפור והעצמה של הטקסט באמצעות תיאורים רגשיים, הבהרות, והדגשת ה'דרמה'. חשבתי שאני משביחה את הסיפור, בעוד שלמעשה החלשתי את האותנטיות שלו ואת כוחו האמיתי.

זה מדגים בדיוק את הבעיה – גם אני, שאמורה להיות מודעת לשיקולי עריכה, הלכתי באופן אוטומטי לכיוון העריכה ה'מתקבלת' והפופולרית יותר, זו שמנסה 'להעצים' את הסיפור במקום לאפשר לו לדבר בעד עצמו.

הביקורת שהעברת לי הייתה בעלת ערך רב בדיוק משום שהיא עזרה לי לזהות את הדפוסים הבעייתיים האלה בעריכה שלי. זו תזכורת חשובה לכך שלפעמים מה שנתפס כ'שיפור' הטקסט הוא למעשה החלשה שלו, וששמירה על אותנטיות ונאמנות לקול המקורי היא לעתים קרובות הבחירה העריכתית הנכונה יותר, גם אם פחות 'זוהרת' במבט ראשון."

בינה מלאכותית עורכת פרוזה כסיפור ילדים עם מוסר השכל

חלק א': גרסה 1 של בינה מלאכותית

הסיפור המקורי והעריכה של בינה - גרסה 1

יהודה כהן (הסיפור המקורי)

יהודה כהן: איש האדמה והסליק (גרסה 1 של בינה)

חלק ב': גרסה 2 של בינה מלאכותית

"אציע גרסה נוספת שמדגישה יותר את הפן האישי והאנושי של הסיפור".

הסיפור המקורי והעריכה של בינה - גרסה 2

יהודה כהן (הסיפור המקורי)

מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן (גרסה 2 של בינה)

אני: "יש לך הצעה לסיום אחר?" בינה: "בהחלט, הנה הצעה לסיום אחר שמתמקד יותר במורשת שהשאיר יהודה כהן ומה שלמדתי ממנו".

סיום אחר בעריכה של בינה מלאכותית

העריכות של בינה - גרסה 1 וגרסה 2

יהודה כהן: איש האדמה והסליק (גרסה 1 של בינה)

מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן (גרסה 2 של בינה)

חלק ג': הגרסה שלי

הסיפור המקורי והעריכה שלי

יהודה כהן (הסיפור המקורי)

יהודה כהן (העריכה שלי)

העריכה של בינה (גרסה 2) והעריכה שלי

מסחאי מהגליל: סיפורו של יהודה כהן (העריכה של בינה מלאכותית - גרסה 2)

יהודה כהן (העריכה שלי)

חלק ד': הנימוקים של בינה מלאכותית להעדפת גרסתה, ותגובתי

מה פחות מוצלח בגרסה החדשה:

חיבור רגשי חזק עם הקורא? אולי, אם הם ילדים

חלק ה': פירוט הבעיות בעריכה הספרותית והלשונית של בינה מלאכותית

1. אלמנטים סיפוריים המאפיינים כתיבה הפונה לילדים

"כן" - לחיזוק; "אך", "אבל", "במקום זאת" - להנגדה או להבהרה

ניסיון להלהיב

הצגת המובן מאליו, הצגת מוסר השכל ומסרים חינוכיים

2. חוסר דיוק בעובדות, והחמצת המשמעויות העולות מהטקסט המקורי

השמטת עובדות

3. בעיות בסגנון, בניסוח, בדקדוק ובתחביר

עודף ספרותיות

4. סימני פיסוק

קווים מפרידים

5. שגיאות

חלק ו': סיכום הביקורת

חלק ו': דיון

קטגוריות

מידע

יצירת קשר