עצמאית תלויה באוויר: עריכה ספרותית ולשונית של סיפור חיים

בכל פעם שאני נכנסת לשירותים ולמקלחת אני נפרדת מהם. אני אתגעגע אליכם אסלה, טוש, דלת, רצפה, קירות, אתגעגע למרחקים המדויקים, לגבהים המדויקים, למיקומים. אתגעגע לסלון הקטן שבו נמצא שולחן העבודה שלי, לחדר השינה, למטבח, לכניסה לבית. כולם מותאמים לי, מעוצבים על ידי, הכול מחושב, מתוכנן בקפידה. התרגלתי לבית הזה, נקשרתי אליו, זה נורא להתנתק מהמקום שנקשרת אליו מבלי לדעת לאן את הולכת.

יש לי בן זוג אוהב, יש לי עכשיו סוף סוף מטפלת שדואגת לי, אני בריאה, אפי בריא, אימא בריאה, אני נראית בסדר, אני עובדת על עצמי ומשתדלת להשתפר כל הזמן, להיות סבלנית, להיות קשובה יותר, לעזור לאימא שעברה תקופה קשה עם הגב. הדברים החשובים באמת מתנהלים כשורה, אז למה אני בוכה כל הזמן? למה אני לא מסוגלת להעריך את מה שיש לי?

אתמול ראיתי עוד דירת קרקע להשכרה. סוף סוף גודל נורמלי של חדר שינה, בלי מסדרון צר שלא מאפשר כניסה לחדרים או כניסה שלא מאפשרת התקנת רמפה. אבל צריך להחליף את השירותים והאמבטיה ולעשות כניסה נגישה לבית. אף אחד לא משלם על השיפוצים וההנגשה, ואני לא יכולה להיכנס שוב לסיפור הזה. את הדירה השכורה הנוכחית הנגשתי בעשרות אלפי שקלים. חשבתי שזו תהיה הדירה השכורה האחרונה שלי, אבל משרד השיכון הצליח להנציח את המצב הזה ואני צריכה לעבור מכאן לדירה שכורה אחרת.

כשפניתי לפני שבועיים למשרד התמ"ת וביקשתי מימון של הנגשה של סביבת העבודה שלי כעורכת לשונית שעובדת מהבית, נאמר לי שהנגשה לאנשים עם מוגבלות נעשית רק מול המעסיק, במקום שיש בו יחסי עובד-מעביד. אמרתי להם שיש לי יחסי עובד-מעביד מצוינים עם המעסיקה שלי ושהיא בוודאי תסכים, אבל זה לא עזר.

אני מריצה באינטרנט את החיפוש "פירוק אמבטיה", סתם כדי לראות במה זה כרוך. ברוב הדירות השכורות שראיתי יש אמבטיה, גם בזאת שראיתי אתמול. האיש בסרטון שובר בפטישים את מעטפת האמבטיה עד שלבסוף היא נכנעת לו ונחשפת במלואה מבוישת, ואז הוא שולף אותה החוצה. שונאת אמבטיות. בשביל מה זה טוב? סתם בזבוז של זמן ומים.

אני נזכרת איך בכיתה ג' המחנכת אמרה לי כאילו בדרך אגב שאם אצרף לאמבטיה צעצועים וברווזון חמוד זה יכול לעשות לי חשק להתקלח. התביישתי נורא. הבנתי מייד שאימא אמרה לה שאני מסרבת להתקלח. אבל זה לא נכון. אימא תמיד קראה לי כשהתחיל "עברית בסימנטוב" בטלוויזיה החינוכית. אהבתי את התוכנית הזאת ולא ויתרתי על אף פרק, גם לא על השידורים החוזרים. זכרתי כל פרט בעל פה. את האמירות, את הבעות הפנים, את תנועות הגוף והטון, ידעתי בדיוק מתי יש הפסקה קלה, מתי יש אנחה, מתי מגיע הצחוק. תמיד בסוף הכול שם מסתדר על הצד הטוב ביותר. כאן סימנטוב עוזר לאבּרשה לדבר על ליבו של גידי שיחזור מאילת לאימו בתל אביב. גידי לא חוזר, עדיין לא, אבל הוא מסביר לדוד שלו למה אחרי השחרור מהצבא הוא צריך קצת זמן להיות לבד. ובפרק אחר סימנטוב עוזר לרות לגלות מאיפה מגיעים הקולות שהיא שומעת בלילה. מסתבר שהשכן שלה בקיבוץ מכין תיאטרון בובות, הפתעה למסיבה בחג המשק, והוא עושה חזרות מאוחר בלילה. אנשים טובים בשחור-לבן.

לא הייתי מוכנה לתת לאף אחד להפריד ביני לבין ארץ ישראל היפה והאיש עם השפם. השפם של סימנטוב הרגיע אותי. גם לאבי היה שפם.

אימא הסיקה מהבכי והיללות שאני לא אוהבת להתקלח, וסיפרה למורה שאני לא עושה אמבטיה, כדי שתדבר על ליבי. היא לא משתמשת במילה "להתקלח". "עשיתי אמבטיה" היא תמיד אומרת, למרות שהיא לא ישבה מעולם באמבטיה.

עכשיו אין בטלוויזיה סימנטוב בדרכים, אבי כבר איננו, ואין לי ברווזון חמוד שיעשה לי חשק לאמבטיה. אני יושבת מאובנת במקלחת בזמן שהמטפלת חופפת את שיערי ומסבנת את גופי, דמעות זולגות מעיניי, מתאבלת על מה שעוד מעט כבר לא יהיה. גע. גע. גע. געעעעעעעעעע