את "נאמנה למילים, נאמנה לעצמי" כתבתי וערכתי בעריכה ספרותית, עריכה לשונית, הגהה ועריכת ליטוש. הפוסט התפרסם במאי 2015 ב"הארץ" ומופיע בספרי "אל תשכחי את השער" (בתהליכי הפקה) המאגד סיפורי חיים שלי.
- מאת: עינת קדם
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
נאמנה למילים, נאמנה לעצמי | עינת קדם
אני יוצאת מהשיחה השבועית עצובה. עצובה, אך לא מרוסקת. היום, בצד המילים האופנתיות המסויגות, המהוססות, שנעות ליד – "זה סוג של", "לא פשוט", "לא קל", "לא בדיוק הכי…", אנשים אוהבים לתאר רגשות ומצבים באמצעות מילים חזקות, מוחלטות, בלתי מתפשרות: התרסקות, עוצמתי, הזוי, מטלטל, מצמרר. ההקפדה שלי על הדיוק בכוונה המקורית העומדת מאחורי כל מילה היא לא רק בפוסטים שלי על השפה העברית. היא נעשית תוך בירור מתמיד עם עצמי על מהות הרגשות שלי שמגדירים ומתארים את מצבי. אז לא מרוסקת.
אני נכנסת לרכב ומניעה אותו. אדם מבוגר הולך במדרכה, נראה מבולבל. אני מחייכת אליו למרות שאני לא מכירה אותו, סתם ככה כי בא לי. כשמשהו לא טוב קורה לי אני דווקא יוצאת מעצמי ומסתכלת על האנשים סביבי הרבה יותר מהרגיל. להתכנס בתוך הכאב והמצוקה שלי נראה לי קצת אנוכי.
הוא קצת מתפלא, מסתכל בי: "אמרת משהו?"
לפתע אני מבינה שאני מכירה אותו. זה בעל המתפרה בפינת פרישמן בתל אביב. לפני שנים כשהנכות שלי החלה נהגתי ללכת לשם הרבה, לפחות פעם בשבוע, לעשות אצל התופרת תיקונים בחצאיות הארוכות שקניתי. החצאיות נועדו להסתיר את הצליעה. אני לא חושבת שהצלחתי במלאכת ההסתרה. הבנתי את זה כבר כמה שנים קודם, כשהשומר באוניברסיטה ראה שכל יום אני מחנה את החיפושית בחניון בחוץ והולכת לבנייני האוניברסיטה ברגל, עד שנשבר לבסוף: "תגידי, למה את לא עושה תו נכה ומחנה בתוך האוניברסיטה? יהיה לך הרבה יותר קל". סודי נחשף, אבל ההדחקה נמשכה עוד כמה שנים אחר כך.
"אני מכירה אותך", אמרתי לאיש המבוגר, "אתה מהמתפרה בתל אביב".
"כן, נכון", הוא אמר, "תגידי, לאיזה כיוון את נוסעת?"
"לאן אתה צריך? אקח אותך".
"כמה רחובות מפה. הלכתי לאיבוד, אני לא מכיר את האזור הזה, לא יודע איפה אני".
הוא נכנס לאוטו ואנחנו מדברים. גבר בן שמונים, אולי אמר שיותר. הוא לא זוכר אותי, אני זוכרת אותו היטב. תמיד הוא היה טוב אליי ועזר לי לרדת במדרגות ולהעביר את הבגדים המוכנים לרכב שלי. גבר של פעם עם נימוסים של פעם. תראי איך הגלגל מתהפך. לפני חמש עשרה שנה הוא עזר לך, עכשיו את עוזרת לו. ככה זה בחיים. לפעמים את למטה, לפעמים למעלה, ולפעמים הלמטה והלמעלה מתערבבים יחד.
אני נזכרת בברלין. הייתי לבד, לא הייתה אכסניה פנויה. שוטטתי ברחובות כדי להעביר את הזמן, לבושה בג'ינס קרוע, סווצ'ר מסמורטט, נעליים מרופטות, מחפשת משהו להיאחז בו. לבסוף הגעתי למוזיאון גדול ויפה. השומר בכניסה גירש אותי. "זה ערב סגור, יש כאן קונצרט", הוא אמר, מסתכל בי בבוז, "את לא יכולה להיכנס אם אין לך כרטיס". התחלתי לצאת החוצה, משלימה עם חוסר המזל. פתאום אני שומעת קול של אישה קורא אחריי: "אקסקיוז מי, אקסקיוז מי", היא רצה לקראתי. הייתה לבושה יפה, בגדים של עשירה. "יש לי כרטיס לקונצרט הזה", היא אמרה לי באנגלית במבטא גרמני בולט, "אבל הבן שלי חולה ואני צריכה לחזור הביתה לטפל בו. חבל לי שהכרטיס יתבזבז. לכי את, תיהני בשבילי. בבקשה". כשהתקדמתי בחזרה לעבר השומר בפתח המוזיאון, הבעת פניו כבר העידה על מה שהוא עומד להגיד לי, משהו כמו "אבל אמרתי לך שיש היום קונצרט וש…" כשהגשתי לו את הכרטיס הוא כמעט נחנק. כתבתי על זה ב"ברלין-רמת גן".
האיש יורד מהרכב שלי. אני חוזרת הביתה וממשיכה בגיבוי הפוסטים שלי מהבלוג ב"תפוז". תוך כדי כך אני נתקלת בפוסט "מחשבות אגב", שכתבתי במרץ 2009:
כשאני שומעת את הצירוף "ניצוּל ציני", אני תוהה ממתי הפכו כל הניצוּלים להיות כל כך ציניים.
כשאני שומעת את הביטוי "דרך אגב" (שאלה: "מדוע ישראל שותקת לחמאס?" תשובה: "דרך אגב, יש לי שני הסברים לזה"), אני שמה לב שלאחרונה כל אמירות האגב הפכו להיות חלק בלתי נפרד מנושא השיח.
אני גם שואלת את עצמי ממתי הפכו כל הדברים שאינם מקובלים על דעתו של אדם, להיות בגדר דמיון שווא, חיזיון, חלום בהקיץ, ובמילים אחרות: הזויים.
וממתי הפכו כל הדברים המזעזעים להיות מצמררים.
כשבן זוגי אומר שהוא נמצא במערכת יחסים, מתעורר בי מייד הצורך לצאת מהמערכת הזאת, ולו רק כדי לא להיות שותפה פסיבית לביטוי סתמי כל כך.
כשמישהו אומר לי "אהבתי", אני רוצה לשאול אותו אם גם עכשיו הוא אוהב, ואם לא, מה אירע בשבריר השנייה הזה שחלף, שגרם לו לשנות את דעתו.
כשאני מספרת על מישהו שהוא ממש אמין, אני כבר רואה איך אני הולכת לאכול אותה ממנו בגדול.
כשאני נופלת וכל כך כואב לי וכולם מתקהלים סביבי, אני רוצה שקודם כול יניחו לי וייתנו לי זמן להבין איך כל זה התחיל ולמה זה קרה לי.
כשאומרים לי "וואלה? את לא נראית", אני תוהה עד מתי אוכל להמשיך ולהתל כך בזמן.
וכשהוא אומר לי "טוב לי איתך", אני מייד חושבת על עינת האחרת. ואז אני מושיטה לה יד ולוחשת: לא שכחתי אותך. וכשיום אחד הוא יגיד לך "אני הולך", אהיה איתך. תהיי חזקה.
נאמנה למילים, נאמנה לעינת. חזקה, לא מתרסקת.
בשנים האחרונות אני הולכת למתפרה נגישה. בעל המתפרה רפאל מחבב אותי מאוד, הוא כמו סבא טוב. אני נכנסת אליו והדמעות מתחילות להציף את פניי. "רגע, אני כבר חוזרת", אני אומרת לו ויוצאת מייד. חיכיתי כמה דקות בחוץ, אספתי את הדמעות, לקחתי נשימה עמוקה, ונכנסתי פנימה.
