את "אחריות לכל החיים" כתבתי וערכתי בעריכה ספרותית, עריכה לשונית, הגהה ועריכת ליטוש. הפוסט התפרסם בפברואר 2012 בבלוג ב"תפוז", ומופיע כסיפור חיים בספרי "להניח את הרגליים על הרגליות" (בתהליכי הפקה). הספר מאגד סיפורי חיים שלי בנושא נגישות, על היבטיה השונים.
- מאת: עינת קדם
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
אחריות לכל החיים | עינת קדם
אפתח בזה שאתמול היה לי יום מוצלח. מין יום כזה שכל מה שאני נוגעת בו הולך לי. אבל בשביל להבין עד כמה אני אסירת תודה אספר תחילה על שלשום.
נסעתי למרכז השירות בפולצווגן כדי להבין למה המצבר נגמר כשאני לא מניעה את המפלצת כל יומיים. לאחרונה הוא נגמר אפילו אם אני מניעה אותה כל יום. בזמן שבדקו אותה הכרתי גבר שהמתין לטיפול ברכב שלו. התחלנו לדבר. גם לו יש רכב כמו שלי, שנועד להסעות של בתו הקטנה בת החמש. יש לה סי-פי, הוא סיפר. הוא הראה לי תמונות שלה. מלאכית יפהפייה. דמעות הציפו את עיניי כשסיפר על הקשר שלו איתה, על אהבתו הגדולה אליה, על דברים קטנים שהיא עושה או אומרת.
כשסיימנו לדבר רציתי לגשת לשירותים. זכרתי שיש בעיה עם שירותי הנכים, לא זכרתי בדיוק מה, וביקשתי ממנו שיתלווה אליי. כשהגענו לשם הוא פתח עבורי את הדלת. החדר היה קטן מאוד. נכנסתי לחדר בנסיעה לאחור כדי לנעול את הדלת אבל לא יכולתי להסתובב לשירותים. ניסיתי ישר קדימה, גם זה לא הלך. לא יכולתי להסתובב לדלת כדי לנעול אותה. החלטנו שאשאיר את הדלת לא נעולה והוא יחכה לי בחוץ.
האסלה הייתה נמוכה מאוד. חששתי שתהיה איתה בעיה. כשמתיישבים הגוף נזרק למטה, וכשרוצים להתרומם זה בלתי אפשרי. וזה מה שקרה. ניסיתי לקום ממנה, ושוב, ועוד ניסיון, ללא הצלחה.
"יש בעיה?" הוא שאל מבחוץ.
"אני לא מצליחה לקום מהאסלה".
"להיכנס לעזור לך?"
דילמה. גבר זר. המכנסיים והתחתונים מופשלים למטה. מה אני עושה עכשיו?
"כן, תיכנס", אמרתי. לא הייתה לי ברירה. גם אם הוא היה קורא למישהי להיכנס סביר להניח שהיא לא הייתה מצליחה להרים אותי לבד, שמנמונת שכמותי.
הוא נכנס פנימה. אני והוא לבד בשירותים. אני חצי ערומה. זה לא קרה לי מעולם.
"עכשיו תעמוד כאן. לא, כאן, עם הגוף לכיוון הזה, הראש לשם, אל תסתכל".
"אל תדאגי, אני לא מסתכל".
הוא חמוד, אבל לא יכולתי להקדיש זמן למחשבה הזאת. הייתי במצוקה. הוא עמד בצד שמאל שלי וניסה להרים אותי. זה לא הלך. עוד ניסיון, לא הלך. הוא חסון, אבל החדר קטן והמיקום שלו לא טוב.
"תעמוד מולי", אמרתי.
הוא עמד מולי והרים אותי כמו בובה אבל עדיין לא הצלחתי להתייצב ולעמוד על הרגליים. כמעט נפלנו שנינו, אני עליו.
"ימינה, ימינה", אני אומרת לו, "עכשיו אחורה, עכשיו קצת שמאלה, כן! כן! כן!"
שנינו התנשמנו בכבדות. "כן, תמשיך, תמשיך, כן, ככה", אני מדרבנת אותו ליישר אותי, עד שלבסוף נעמדתי ישר.
עכשיו צריך להרים את התחתונים והמכנסיים שנשרו למטה.
"איזה פדיחות, איזה פדיחות, אני מתה, אני מתה", מלמלתי.
"אל תדאגי, זה בסדר, עשיתי את זה המון פעמים עם הבת שלי".
אני מתה.
"תרים לי, אל תסתכל!" ציוויתי עליו.
"לא מסתכל".
"תרים קצת, לא צריך עד הסוף. את השאר אני אעשה", אמרתי לו.
הלב שלי דפק מהר, הידיים רעדו לי. עכשיו צריך להוריד את המים.
"אני מתה, אני מתה", כמעט בכיתי.
"זה בסדר. את חושבת שאכפת לי?"
"פדיחה, איזה בושות".
אבל קולם של מי הניאגרה שטף את הבושה. הסדרנו את הנשימה ויצאנו החוצה.
"תספר על זה לאשתך?" שאלתי אותו בחוץ.
"לא, בשביל מה? היא תשאל כל מיני שאלות. עדיף לא לספר לה".
דווקא הייתי מרוצה מהתשובה שלו. זה אומר שלמרות הכול אני אישה עבורו ולא מקרה סעד והוא צופה את האפשרות שאשתו עלולה לראות בי איום.
***
נחזור לאתמול. היה לי יום מצוין. לא חיכיתי הרבה זמן יחסית במרפאת השיניים ברמת אביב, השירותים שם היו נוחים מאוד ואף גבר זר לא נאלץ לראות אותי חצי ערומה ולהוריד במקומי את המים.
משם הלכתי לחנות לתיקוני בגדים ונעליים מחוץ לקניון. הכול שם מאוד יקר, אבל אין ברירה. יש שם מקום נוח למדידת בגדים ולא מצאתי את זה במקומות אחרים. פניתי לבחור שמתקן נעליים וחגורות. לפני כמה חודשים הוא החליף לי כפתור במכנסיים, שנתלש בגלל תנועה לא נכונה שעשיתי. באותה פעם מיהרתי להוריד אותם בדחיפות. בשירותים.
"אתה יכול לשים לי את אותו כפתור?"
תוך דקה הוא החליף את הכפתור.
"תודה רבה. כמה זה?" התחלתי לפתוח את התיק.
"שום דבר. את עשית את זה אצלנו וזה יצא, אז את לא צריכה לשלם על זה".
משם הלכתי לרשת יוקרתית לכלי בית כדי לברר מה קורה עם השמלה שלי. קניתי מהם סינר והוא העביר צבע אדום לשמלה לבנה שאהובה עליי במיוחד. זה היה בקיץ. נתתי להם את השמלה והסינר, הם הבטיחו שיתקשרו אליי ממרכז השירות, וכלום. בפעם הבאה שפניתי אליהם הם הבטיחו שוב שיתקשרו אליי ומאז כבר לא שאלתי. אתמול החלטתי שאני לא מוותרת. אבל לכי תוכיחי להם שהייתה שמלה שהוכתמה. זה כבר בידיים שלהם ואין לי שום אישור שנתתי להם אותה.
"סליחה", אמרתי לאחת המוכרות שהייתה שם, מכינה את עצמי למלחמה עקובה מדם, "לפני כמה חודשים נתתי לכם שמלה שלי ש…"
"או, הינה את", ניגשה אליי בחורה יפה, מנהלת החנות. "את יודעת כמה פעמים התקשרתי אלייך? הורדנו את הכתם מהשמלה וניקינו אותה. את יכולה לקחת איזה סינר שאת רוצה, עדיף עם שעוונית".
הייתי המומה. השמלה הייתה כמו חדשה, והיא נתנה לי סינר אחר שלא מעביר צבע.
"תודה רבה, תודה רבה", מלמלתי בהתרגשות, "לא ידעתי אם תחזרו אליי".
"אין דבר כזה אצלנו. אנחנו מטפלים עד הסוף", אמרה לי האישה המבוגרת.
היה משהו כל כך מלטף, מרגיע במילים שלה.
משם הלכתי לחנות התכשיטים של מיכל נגרין. לפני שבועיים הייתי שם וקניתי משהו יפה אבל קצת יקר. סנדרה מנהלת החנות נדלקה עליי. החלטתי לבחון את אהבתה ולראות אם היא תחליף לי את הסוגר שנשבר בעגילים שקניתי בעבר מסניף אחר שלהם.
"מתוקה, מה שלומך?" היא חיבקה ונישקה אותי, "איזה יופי את נראית. העגילים? אין שום בעיה. נשלח את זה לתיקון וגם ננקה לך אותם. רואים שזה ישן, מלפני הרבה שנים. זה ייראה כמו חדש!"
"וזה… זה עולה כסף?"
"לא, שום דבר. אצלנו במיכל נגרין יש לך אחריות לכל החיים".
אחריות לכל החיים. איזה משפט יפה. עצמתי את העיניים ונצרתי את המילים עמוק בתוכי. זה בדיוק מה שאני רוצה. אחריות לכל החיים.
יוצאת משם, נכנסת למפלצת, שומעת בפול ווליום את 10CC. בדרך מתקשרים מפולקסוואגן ואומרים שאני צריכה לבדוק מה גונב אנרגיה מהמצבר ושבכל מקרה האחריות על הרכב הסתיימה לפני חודש. בפולקסווגאן אין אחריות לכל החיים. ברחוב ללא מוצא מצפצפים מאחוריי נהגים חסרי סבלנות. שייחנקו, הם לא יצליחו לקלקל לי את היום.
אבל שלא תתרגלי לזה, את שומעת? זה לא יקרה לך כל יום. אחריות על החיים לכל החיים לא תקבלי בשום מקום. אז תתאפסי, תורידי את הווליום, תחזרי למציאות, קחי אחריות על המפלצת ותשמרי עליה, שלא תעשה שטויות.
