כבוד השופט: עריכה ספרותית ולשונית של סיפור חיים

אחד הדברים שמזכירים לי את המגבלה שלי הוא הקשר שלי עם אימא שלי. יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות למענה ואני יודעת שאם לא הייתי נכה, הייתי יכולה לעשות אותם. חברה שלי, אימא לילדים גדולים, אומרת לי כל הזמן שיש כאן היפוך תפקידים לא הגיוני: "את לא אימא שלה, היא אימא שלך והיא זאת שצריכה לעזור לך".

פעם הייתי מסתכלת בקנאה על אימהות ג'דאיות, כאלה שמזיזות הרים למען הילדים, מכינות, מתקשרות, יוזמות, מייעצות, מתעניינות, דוחפות, מעודדות, נלחמות. בבית הספר היסודי הייתה לי חברה שאימא שלה תמיד שמרה עליה כמו שאני הייתי רוצה שישמרו עליי: "עכשיו לימור צריכה לעשות שיעורים, אז תחזרי אחר כך… עכשיו לימור צריכה ללכת לחוג לפסנתר, אז תחזרי אחר כך". ואימא של חברה אחרת תמיד כעסה עליה: "למה חזרת מאוחר? למה לא הכנת שיעורים?" התפללתי שיצעקו עליי, שידאגו לי איפה הייתי ולמה נעדרתי כל כך הרבה שעות מהבית, שיילחמו בשבילי.

תחושת החסך הזו ליוותה אותי שנים רבות, אבל היא לא התבטאה מעולם בכעס וטענות כלפי אימי. זה לא אומר שלא היו מריבות בינינו, אבל אף פעם לא דרשתי ממנה שתעשה בשבילי יותר ממה שהיא עושה. ידעתי שהיא עושה את הכי טוב שהיא יכולה. כל מה שרציתי היה שתפסיק לקטר ולהתלונן כל הזמן על כמה שהיא אומללה וכמה היא לבד וכמה קשה לה, ותיהנה ממה שיש לה: "מה זה אני לבד? אני עכשיו איתך בחג, הבת שלך איתך, איך את יכולה להגיד שאת לבד?"

בשנים האחרונות זה השתנה. אני נותנת לה להתלונן חופשי. שתקטר, היא צודקת, החיים שלה באמת קשים. פעמים רבות גם אני מרגישה חוסר אונים, אבל לי יש כלים לנתח את התחושות האלה ולהתמודד איתן, לה אין, יש לה אותי, ואם אני יכולה לשמש לה אוזן קשבת וזה עוזר לה להתפרק, שתתלונן. היום חוסר האונים שלה לא מאיים עליי, הוא לא מוציא אותי מדעתי, הוא מפעיל אותי ומגייס אותי למענה בדברים הפעוטים שאני יודעת שעבורה הם עולם ומלואו. אני מקשיבה, מזדהה, תומכת. אני נלחמת על כבודה, גוערת בה כשהיא לא מטפלת בעצמה, אני אומרת לה כל הזמן שאני אוהבת אותה, שאני איתה, שאני בשבילה, שרק תגיד לי מה היא צריכה, כל דבר הכי קטן, אסע עד קצה העולם ואביא לה.

וכשאני לא מצליחה לעזור לה בגלל שצריך לעלות אליה למעלה או בגלל שהיא עקשנית ולא מסכימה לשנות דברים בחייה, אני סותמת את הפה ומשננת לעצמי את המשפט החכם שמבקש את השלווה לקבל את הדברים שאין בכוחנו לשנות, את האומץ לשנות את מה שבכוחנו לשנות ואת התבונה להבחין בין השניים.

ביום שלישי קרה לאימא משהו. היא בכתה. הלב שלי יצא אליה, רציתי להפסיק את הכאב שלה ולא ידעתי איך.

"אימא, בואי נלך לאכול קבב בתקווה, הרבה זמן לא עשינו את זה".

"היום?" היא שואלת.

"כן, עוד מעט, לארוחת צוהריים".

"אבל הכנתי אוכל", היא מנסה להתחמק.

בכל ימות השבוע יש לה משהו לעשות, חוץ מימי שלישי שפנויים לה.

"אימא, אני לא מוותרת לך, אני מגיעה עוד מעט".

נשארו לי פחות משעתיים. אני טסה לביאליק ברמת גן לחנות למידות גדולות. הרבה זמן לא קניתי לה משהו, כי היא כזאת מבאסת: "זה פתוח יותר מדי", "זה לא יפה", "אני לא אוהבת את זה", "יש לי הרבה בארון, אני לא לובשת", "אני לא רוצה פרחים", "לא היה משהו עם פרחים?" "אני לא רוצה חלק", "לא היה משהו חלק?", "לא צריך, בשביל מה? תחזירי".

אני מחכה לאימא למטה ליד ביתה ביד אליהו בתל אביב, שפעם היה ביתי. היא מתקרבת למעלית של הרכב שלי, מתהלכת בקושי רב, מתנדנדת מצד לצד, תוצאה של כאבי ברכיים, בעיות בגב ועודף משקל.

ידעתי שהולכת להיות לי בעיה רצינית עם החניה. המסעדה הקטנה שאימא אוהבת ושנגישה לכיסא גלגלים ממוקמת ברחוב ראשי בשכונת התקווה בתל אביב, באזור השוק. אין מקום לסיכה. הורדתי את רוזי ואת אימא ליד המסעדה: "תזמינו ותתחילו לאכול, אני אחפש חניה, עוד מעט אבוא".

אני נוסעת לאורך רחוב אצ"ל. כאן זה אדום-לבן, כאן זה לאוטובוסים בלבד, כאן אין מקום לפתוח את המעלית, כאן הרכב לא ייכנס, כאן יש עמודים ואי אפשר לעלות על המדרכה, כאן אחסום רכבים אחרים, כאן אפריע לתנועה, כאן זאת כניסה לרחוב צדדי, כאן זאת חניית נכה פרטית, וגם זאת, כאן זה… אלוהים אדירים, הגעתי כמעט לתחנה המרכזית החדשה. זה לא הגיוני. עד שאחזור את כל הדרך בכיסא הגלגלים אימא כבר תגמור לאכול. אני עושה פרסה. החניון בתשלום מלא וממילא הוא רחוק מאוד מהמסעדה.

התקשרתי שוב: "אני נורא מצטערת אימא, בינתיים אני לא מוצאת חניה, אני ממש מצטערת. תאכלי, אני ממשיכה לחפש".

אז אולי אחנה באדום-לבן ונגמור את הסיפור הזה? שייתנו לי קנס, אבקש להישפט, אסביר לשופט, אולי הוא יבין אותי:

תבין, כבוד השופט, הייתי חייבת את השעה הזאת להיות קצת עם אימא פנים מול פנים. זה נורא קשה ככה שאין לנו איך להיות ביחד. כל המפגשים שלנו, כבוד השופט, הם ברכב. אימא גרה בקומה שנייה בלי מעלית ומעדיפה שאני אגיע אליה, מה אעשה. אז אני מגיעה אליה כל יום שישי בערב, היא יורדת למטה ונכנסת לאוטו ויושבת מאחוריי ואנחנו נוסעות ומדברות. אני פוחדת מהיום שהיא לא תוכל לרדת ולעלות במדרגות, כבוד השופט, ואז איך אראה אותה? אחר כך אנחנו עוצרות בגינה והיא קוטפת קצת עשבים שהיא שמה בתה שלה. כמעט כל שבוע היא עושה לי עוגה. עוגות זה הדבר שהיא הכי אוהבת לדבר עליו, זה הכיף שלה. וכשיש לי כבר מספיק ואני אומרת לה שהשבוע לא צריך, אני רואה איך היא נעצבת, אז אני כבר לא אומרת לה את זה.

כבוד השופט, אימא סבלה הרבה בחיים. היא לא הייתה מאושרת אף פעם. היום אני מבינה למה היא אומרת שהיא לבד. היא מרגישה לבד כי היא הייתה רוצה נכדים ממני, היא הייתה רוצה שהמשפחה שלנו תהיה מלוכדת, היא רוצה להיות עם האחים שלה שחיים בארה"ב. כואב לה שאני נכה. היא לא חוותה אהבה מעולם, רק סבל. היא לא יודעת איך להיות מאושרת, היא לא יודעת איך לצאת מהמעגל שהיא לכודה בו. אז מה כבר ביקשתי כבוד השופט? להיות איתה שעה ולשמח אותה קצת? כבר שילמתי מספיק קנסות לעיריית תל אביב, אז אולי אפשר לוותר לי הפעם?

***

אני עומדת עם הרכב מול המסעדה, באדום לבן. רוזי מוציאה לי פיתה עם קבב. אני אוכלת לבד באוטו, מרגישה מובסת. אחרי כמה ביסים אני מחליטה לצאת מהרכב ולהיכנס למסעדה. מדי פעם אציץ החוצה, אהיה בקשר עין עם מה שקורה בחוץ. אם הפקח יגיע אגיד לו שאני מזיזה את הרכב, או שאולי אתן לו את הנאום שהכנתי לבית המשפט.

אני נכנסת פנימה. כל הסועדים במקום מסתכלים עליי, הם כבר יודעים הכול מהטלפונים שלי.

לפתע אחד האנשים יוצא החוצה, חוזר למסעדה ואומר לי: "יש לך כאן חניה, קרוב".

אני מסתכלת עליו, לא מאמינה.

"זה לא מספיק לי מקום אחד", אני אומרת לו עוד לפני שבדקתי, "אני צריכה מקום גדול כדי לפתוח את המעלית ולצאת".

"יש לך כאן שתי חניות פנויות… מה, את לא מאמינה לי? בואי תראי בעצמך, שתיים".

זה לא יכול להיות, לא ייתכן. אני מסתכלת מרחוק, הוא עומד ומחכה שם. בין החניות לבין המסעדה מפריד מעבר חציה, מאחורי האדום-לבן שהרכב שלי חונה בו. זה באמת נראה כמו שתי חניות ריקות, אבל אולי זאת טעות אופטית? אני מתקרבת… וואאאאאאייי… וואאאאאיייי… וואאאאאייי…

"יאללה תביאי מהר את הרכב לכאן, אני שומר לך. קדימה!"

אני טסה לרכב. הלב דופק חזק. המעלית האיטית הזאת. יאללה יאללה תיפתחי כבר. אחר כך המערכות החשמליות עד שהן עולות, יש להן את הזמן שלהן. אין קיצורי דרך ברכב הזה. ומגן הראש עם הווינקרים זז לאט, נו כבר, נו כבר. חם לי, השיער נדבק למצח, אני בלחץ. עכשיו צריך לחתוך לצד השני. צריך להיות אסרטיביים, אבל בעדינות, בזהירות, בחוכמה. לאט לאט אני חוצה לצד השני, קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, עד שאני משלימה את הפרסה ועוברת לנתיב הנגדי. כל הנהגים עוצרים ומחכים לי בסבלנות, אף אחד לא מצפצף, או שאולי צפצפו אבל לא שמעתי? אני בעולם אחר עכשיו. נוסעת עוד קצת קדימה, עכשיו צריך לחצות שוב ולחזור לנתיב השני. אני נכנסת לאט לשתי החניות שהוא שמר לי, חונה מעט באלכסון כדי שאוכל לצאת מהמעלית. לא מאמינה שזה קורה לי, לא מאמינה. אני חוזרת למסעדה ומרגישה כמו גיבורה בסרט אמריקאי שעשתה את הלא ייאמן. כולם מסתכלים עליי ומחייכים. הטובים ניצחו.

אימא ורוזי גמרו לאכול. אני מחזיקה את הפיתה שלי בידיים רועדות, לא מאמינה שהטוב הזה קורה לי.

"מסכנה, לא נהנית מהאוכל", אימא אומרת, "איזה מסכנה".

"אימא, אני לא מסכנה, אני מאושרת. תראי איזה מזל יש לנו, תראי איך אלוהים אוהב אותנו. היית מאמינה אימא? שתי חניות פנויות. זה לא מזל? לא אחת – שתיים! וקרוב למסעדה. תראי איזה נס קרה לנו אימא. אלוהים אוהב אותנו, נכון אימא? נכון?"