שימוש שרירותי בסימני פיסוק בעריכה לשונית עכשווית בפרוזה

המאמר משווה בין שימוש אומנותי מכוון ביצירתו של ס. יזהר בסימני הפיסוק קווים מפרידים, נקודתיים וסימני קריאה, לבין שימוש טכני ושרירותי בהם לעיתים בעריכה לשונית עכשווית בפרוזה. בעוד שאצל יזהר הם חלק אורגני מהפואטיקה ומשרתים תפקידים ספציפיים בזרם התודעה, בעריכה לשונית עכשווית הם משולבים באופן מכני ופרשני, ללא רגישות לקול הייחודי של היצירה. התופעה בולטת במיוחד כשהעריכה הלשונית נפרדת מהעריכה הספרותית. המאמר קורא לגישה הוליסטית של עריכה ספרותית ולשונית בעריכת טקסטים ספרותיים, שבה סימני פיסוק הם אמצעי הבעה אומנותיים.

סימני פיסוק משמשים בידיים מיומנות כאמצעי אומנותי רב-עוצמה. ס. יזהר השתמש בהם באופן יצירתי, והם חלק בלתי נפרד מהפואטיקה הייחודית שלו. ביצירתו המונומנטלית "ימי צקלג" (1958), ובמידה רבה גם ביצירותיו האחרות, הם אמצעים ספרותיים עשירים ורב-ממדיים, המשקפים את זרם התודעה המורכב שאפיין את סגנונו.

לעומת זאת, בעריכה הלשונית העכשווית של טקסטים ספרותיים, ניכרת מגמה של שימוש בסימני פיסוק – ובמיוחד בקווים מפרידים, בנקודתיים ובסימני קריאה – כאמצעים טכניים, מכניים, המבטאים שיטת עבודה, סגנון אישי ופרשנות אישית. עורכי לשון רבים מחילים על טקסטים ספרותיים מגוונים את אותן מוסכמות פיסוק הנהוגות בטקסטים עיוניים, ללא רגישות לקול הייחודי של היוצר או לסגנון היצירה.

התופעה בולטת במצבים הבאים:

1) כשהעריכה הלשונית נעשית בנפרד מהעריכה הספרותית.

2) כשהספר כלל לא נערך בעריכה ספרותית, אלא רק בעריכה לשונית.

3) כשהספר נערך בעריכה המגדירה את עצמה כ"עריכה לשונית וספרותית" או "עריכה ספרותית ולשונית", אך נוקטת גישה נוקשה, המנותקת משיקולים ספרותיים של זרימה, סגנון, אווירה, קצב, מנגינה, מטרה, כוונה ועוד.

במאמר אשווה בין השימוש האומנותי המכוון והייחודי של ס. יזהר בסימני הפיסוק קו מפריד, נקודתיים וסימן קריאה, לבין שימוש טכני ולא רגיש בהם לעיתים, בעריכה לשונית עכשווית.

קווים מפרידים ב"ימי צקלג"

ס. יזהר נודע כאחד הסופרים החדשניים והמשפיעים ביותר בספרות העברית המודרנית. סגנונו הייחודי, המתאפיין במשפטים ארוכים, תיאורים עשירים וחדירה לעומקי תודעתן של הדמויות, הפך אותו לאחד מאומני הפרוזה החשובים בספרות הישראלית. ביצירתו המונומנטלית "ימי צקלג" (1958), המתפרשת על פני למעלה מאלף עמודים ומתארת שבעה ימי קרב במלחמת העצמאות, הגיע סגנונו לשיא התפתחותו, כשהצליח ליצור מארג מורכב של קולות, מחשבות והתרחשויות בו-זמניות.

סימון מעברים בין רבדי השיח

אחד התפקידים המרכזיים של הקו המפריד ב"ימי צקלג" הוא סימון המעבר בין רבדים שונים של השיח, ובפרט בין שפת הדיבור (דיאלוג חיצוני) לבין שפת המספר (קול פנימי או קול תיאורי). לדוגמה:

"ו'הקדמי'? – רצים שם, רצים, מימין הג'יפים…"

הקו המפריד מסמן את המעבר משאלה שנשאלת בדיאלוג חיצוני לתיאור התצפית של המספר. הוא פועל כמסמן של שינוי ברובד הנרטיבי, כמעין "חיתוך" קולנועי בין שתי זוויות מבט.

במקרים אחרים, הקו המפריד מסמן מעבר בכיוון ההפוך, משפת המספר לשפת הדיבור:

"חכו, המתינו כעת – ה'קדמי' – יקום כעת על רגליו האחוריות!"

כאן יש מעבר מהוראה כללית ("חכו, המתינו כעת") לפקודה ספציפית יותר, והקווים המפרידים מסמנים את השינוי בטון ובמושא של הדיבור.

הבלטת שינויים באופן הדיווח או הרגש

הקו המפריד משמש גם לסימון שינויים באופן הדיווח או במצב הרגשי של המספר:

"בידינו. בּרחו. – הידד!"

במקרה זה, הקו המפריד מפריד בין תיאור עובדתי קר ("בידינו. ברחו.") לבין פרץ של שמחה והתלהבות ("הידד!"). הוא לא רק מבדיל בין שני חלקי המשפט, אלא גם ממחיש את המעבר הרגשי הפתאומי.

הדגשת הנגדות

בשימוש המסורתי יותר, יזהר משתמש בקו המפריד גם להדגשת הנגדות:

"כשאלה בורחים – בורחים בּרוח!"

"לנו – אין אבידות"

הקו המפריד יוצר מתח בין שני חלקי המשפט, ומדגיש את היחס הניגודי או המפתיע ביניהם.

פיצול הקול הפנימי

פיצול הקול הפנימי, כשהדמות כביכול משוחחת עם עצמה או מתקנת את מחשבותיה שלה:

"הו, מה אגיד לכם! חכו רגע – מה זה אומר – שתוק-שתוק: אבידות האויב לא ידועות"

כאן הקווים המפרידים מסמנים את התהליך המפותל של המחשבה, את "המאבק" הפנימי בתוך התודעה עצמה: הרצון לספר מתחלף בהסס ("חכו רגע"), עובר לשאלה עצמית ("מה זה אומר") ומסתיים בצנזורה עצמית ("שתוק-שתוק").

קווים מפרידים בעריכה לשונית עכשווית

בעוד שאצל ס. יזהר הקווים המפרידים הם אמצעי אומנותי מודע ומכוון, בעריכה לשונית עכשווית בפרוזה ניכר שימוש שונה לחלוטין. הקווים המפרידים הם לעיתים קרובות כלי טכני, מכני, המנוגד לרוח היצירה. רבים מספרי הפרוזה המתפרסמים כיום מתאפיינים בשימוש מופרז בקווים מפרידים.

הקווים המפרידים מופיעים לעיתים קרובות במקומות שבהם היו יכולים לשמש סימני פיסוק פשוטים יותר, כמו פסיקים או נקודות.

לדוגמה: "זה היה נפלא – היה רגוע, שקט, מנחם – ופתאום הכול השתנה."

הקווים המפרידים מתערבים בזרימה הטבעית של המשפט, מושכים תשומת לב מיותרת, ומייצרים מבנה תחבירי מלאכותי שאינו משרת בהכרח את רוח היצירה.

עורכי לשון רבים נוטים להשתמש בקווים מפרידים בפרוזה, גם כשהדבר אינו משרת את היצירה. סיבות משוערות לכך: הם משליכים כלים עיוניים על טקסטים ספרותיים, והקו המפריד נתפס על ידם ככלי ארגוני שיוצר סדר ורושם של מקצועיות. סיבה משוערת נוספת היא שהקווים המפרידים, יחד עם נקודתיים ונקודה ופסיק, הפכו למעין "תו תקן" או סמל מקצועי של עורכי לשון. הם יוצרים אשליה של מומחיות ייחודית, כאשר בפועל השימוש בהם לעיתים קרובות הוא שרירותי ומשקף פרשנות וטעם אישיים.

שינוי משמעות והיחס ההיררכי בין חלקי המשפט

הקווים המפרידים עלולים לשנות את המשמעות של המשפט ואת היחסים ההיררכיים בין חלקיו. דוגמה מובהקת לכך היא "זורקת ירקות, בטטה ותפחדמה" שהפך ל"זורקת ירקות – בטטה ותפוחי אדמה –". במקור, הבטטה ותפוחי האדמה הם חלק מרשימת הירקות, דוגמאות למה שהדמות זורקת. עם הוספת הקווים המפרידים, הם הופכים להגדרה סופית של המילה "ירקות", כאילו אלה הם הירקות היחידים שהדמות משתמשת בהם.

עיוות הקול האישי של הדמות

קווים מפרידים עלולים לעוות את הקול האישי של הדמות, להחליף דיבור ספונטני וטבעי בדיבור מחושב ומסודר. דמותה יעל יעל, שקיימת במציאות, מדברת במהירות, בחיוניות, בחופש. השפה שלה אינה בנויה ממקטעים תחביריים ברורים – אלא ממחשבה מתגלגלת.. כאשר עורך מוסיף מבנים תחביריים פורמליים, הוא מוחק את הקול הפנימי שלה. דמות שאמורה להיות ספונטנית, לא מאורגנת, רגשית או אימפולסיבית, מקבלת פתאום סגנון דיבור מסודר, פורמלי ושקול, שאינו תואם את אופייה.

מחיקת המקצב הטבעי

בפרוזה, ובמיוחד בדיאלוגים או במונולוגים פנימיים, יש מקצב טבעי, נשימה, זרימה. הקווים המפרידים קוטעים את המקצב הזה, מפסיקים את הזרימה ומייצרים הפסקות מלאכותיות שלא בהכרח תואמות את הכוונה המקורית של היוצר.

פעולה פרשנית

הוספת קווים מפרידים היא פעולה פרשנית, המתווכת בין הקוראים לטקסט. היא קובעת עבורם איך לקרוא את הטקסט, מה חשוב יותר, מה פחות, מתי לעצור, מתי להמשיך. זוהי התערבות המכתיבה את חוויית הקריאה, בניגוד לחופש האומנותי בפרוזה.

נקודתיים

נקודתיים אצל יזהר

בדוגמאות הבאות הנקודתיים אצל יזהר משמשות בעיקר בשני תפקידים מובחנים:

לציון פנייה לנמען ספציפי, שאחריה באה פקודה "לזחלים: יש למטה!" "לתותחים: 'שושנה!'"
בתפקיד זה הנקודתיים מדמות תקשורת צבאית, ומשרתות את האווירה והריאליזם של סיטואציית הקרב ואת האופן שבו פקודות צבאיות נמסרות בשדה הקרב.
כמעבר בין קולות פנימיים מתנגשים "חכו רגע – מה זה אומר – שתוק-שתוק: אבידות האויב לא ידועות."
במקרה זה, הנקודתיים באות אחרי שרשרת של קווים מפרידים המסמנים מעברים בין קולות פנימיים מתנגשים ("חכו רגע", "מה זה אומר", "שתוק-שתוק"), ולפני מסירת מידע עובדתי ("אבידות האויב לא ידועות"). הן מסמנות את המעבר מהתלבטות פנימית להכרזה רשמית.

שימוש בנקודתיים בעריכה לשונית עכשווית

הנקודתיים מכריזות, מסבירות, מפרטות ומתווכות. הן מסמנות לקוראים שקיים קשר לוגי או סיבתי שצריך להדגישו, כאשר לעיתים קרובות הקשר הזה ברור ממילא, ונקודה רגילה הייתה מבטאת אותו באופן עדין יותר, המאפשר לקוראים לגלות את הקשר בעצמם.

דוגמה לשימוש מופרז בנקודתיים ניתן למצוא בספרו של עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך". בפרק הראשון בלבד, נמצאו 35 מקרים של נקודתיים בסגנון מכריז, מסביר או מפרט. לדוגמה:

"נולדתי וגדלתי בדירת־קרקע קטנה מאוד, נמוכת תקרה, כשלושים מטרים רבועים: הורי ישנו על ספת־מגירה שהיתה ממלאת את חדרם…"

שימוש מופרז בנקודתיים בפרוזה יוצר כמה בעיות:

פורמליות וריחוק – הנקודתיים מייצרות תחושה של פורמליות וריחוק, שאינה מתאימה לטקסטים ספרותיים המבקשים ליצור אינטימיות עם הקורא.
הרצאה במקום סיפור – ריבוי נקודתיים מזכיר הרצאה אקדמית או מאמר עיוני, לא סיפור או רומן. הוא מרחיק את הקורא מהחוויה האותנטית ומהזרימה הטבעית של הסיפור.
פגיעה באמינות של היצירה – כשהנקודתיים מופיעות בנרטיב שמבטא תודעה פנימית, הן מפרות את האמינות של היצירה. אם הקול והטון לא עקביים עם התוכן, הקורא חש, גם אם לא באופן מודע, שמשהו לא מסתדר, שהקול הפנימי שהוא שומע אינו אותנטי.
הבטחה שלא מתקיימת – הנקודתיים יוצרות הבטחה – שלא תמיד מתקיימת. כשסופר או עורך מציב נקודתיים אחרי הצהרה חזקה, הוא מכריז: "הינה, עכשיו אוכיח או אדגים את מה שאמרתי." ולא תמיד זה עומד ברף שהציבו הנקודתיים.

סימן קריאה

השימוש בסימני קריאה אצל יזהר

דוגמאות לסימני קריאה אצל יזהר :

לציון פקודות וקריאות בהקשר הצבאי: "יש למטה!" "ישר כל עוד לא חושך!" "בריצה, בריצה, בריצה!" "ה'קדמי' – יקום כעת על רגליו האחוריות!"
בתפקיד זה סימני הקריאה משרתים את הריאליזם של סיטואציית הקרב, ומדמים את הטון הנחרץ והדחוף של פקודות צבאיות.
לביטוי התלהבות, שמחה והתרגשות בזרם התודעה: "גואל רוקד ומרקיד מישהו, צווח ושר!" "הו, מה אגיד לכם!" "הו, לא, כשאלה בורחים – בורחים בּרוח!" "בידינו. בּרחו. – הידד!"
סימני הקריאה מבטאים את הרגשות העזים והסוערים שעוברים על הדמויות בעת הקרב: שמחה, התלהבות, הקלה.

סימני קריאה בעריכה לשונית עכשווית

פעמים רבות אני נתקלת בסימני קריאה המתפקדים כ"תרגום בגוף הסרט". בחירה בסימן קריאה הוא תחומה של עריכה ספרותית, לא של עריכה לשונית. בעריכה ספרותית מעצבים סגנון, הלך רוח ואווירה, ומוסיפים אלמנטים ספרותיים רגשיים ודרמטיים בהתאם לצורך. זוהי פעולה ספרותית מובהקת שאינה קשורה לעריכה לשונית טכנית בפרוזה.

סגנון כתיבה עם סימני קריאה מרובים מעיד לעיתים קרובות על כתיבה לא בוגרת, שאינה סומכת על הקוראים להבין את עוצמת הרגש או הדרמה מתוך המילים עצמן.

דוגמאות לשימוש מופרז בסימני קריאה בפרוזה:

"החדר שלו תמיד כל כך מצוחצח ונקי, שלא היה קורה כלום אם הוא היה מבלגן אותו ולא מסדר אותו יותר לעולם!"

"כל שעות ההקלדה שלי בילדותי סוף סוף השתלמו!"

"כל החבורה יוצאת לשבת, זה אירוע נדיר שלא קורה כל יום, ולא התכוונתי לפספס אותו בעד שום הון שבעולם!"

סימן הקריאה במקרים מהסוג הזה מיותר ומוריד מערכו של הטקסט. הוא מנסה להדגיש באופן מוגזם רגש או עוצמה שיכלו לעלות באופן טבעי יותר מהמילים עצמן.

הקשר בין עריכה ספרותית ועריכה לשונית

הבעיות שהצגתי בשימוש בסימני פיסוק בעריכה לשונית עכשווית מעלות שאלות רחבות יותר על היחסים בין עריכה ספרותית ועריכה לשונית, ועל האופן שבו פיצול תפקידים בין השתיים עלול לפגוע באינטגריטי של היצירה הספרותית.

במקומות רבים מקובל להפריד בין עריכה ספרותית לעריכה לשונית. בשלב הראשון, העריכה הספרותית עוסקת בעלילה, במבנה ובסגנון, ובשלב השני הטקסט עובר לעריכה לשונית, שבה עורכי הלשון מנסחים את הטקסט במקום שעריכה ספרותית תעשה זאת כחלק בלתי נפרד מהעלילה והסגנון, ומחילים עליו מוסכמות פיסוק המתעלמות משיקולים אומנותיים. במקרים כאלה, במקום שהעריכה הלשונית תשרת את השיקולים הספרותיים, היא עלולה לכפות עליהם מוסכמות חיצוניות שאינן תואמות את רוח היצירה.

פיצול התפקידים בין עריכה ספרותית ועריכה לשונית טומן בחובו מספר סיכונים:

סתירה בין הכוונות הספרותיות והביצוע הלשוני – כאשר העורך הספרותי ראה בטקסט דבר אחד, והעורך הלשוני רואה בו דבר אחר, עלולות להיווצר סתירות וחורים בעלילה ובהיגיון הפנימי של היצירה.
פגיעה בקול האותנטי של היוצר – כאשר העריכה הלשונית נעשית ללא התחשבות בשיקולים ספרותיים, נוצרת פגיעה בקול האותנטי של היוצרים ושל הדמויות, ופגיעה בכוונה ובמטרה.

הכפילות הזו בגישת העריכה חושפת הנחה בעייתית: בשירה, פיסוק (או היעדרו) הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה האומנותית, ואילו בפרוזה, הוא כלי טכני שניתן לשינוי לפי שיקול דעתו של העורך הלשוני, בעוד שגם בפרוזה הקצב, הזרימה וההפסקות הם חלק מהקול היצירתי.

בעריכת ספרי פרוזה נדרשת גישה הוליסטית של עריכה ספרותית ולשונית, המנסחת את הטקסט שבו סימני פיסוק הם אמצעי הבעה אומנותיים וחלק מהניסוח. היא מחייבת עורכת בעלת רגישות ספרותית המשלבת את שתי ההתמחויות, או שיתוף פעולה הדוק בין העורך הלשוני לעורך הספרותי, עם הבנה ברורה שהעריכה הלשונית צריכה לשרת שיקולים ספרותיים ולא להפך. בקשר ההדוק בין עריכה ספרותית ועריכה לשונית, הטקסט הספרותי הוא מכלול שבו כל אלמנט, כולל סימני הפיסוק, משרת את המטרה האומנותית והרגשית של היצירה.