הדגמת טכניקות עיבוי והרחבה בעריכה ספרותית של הסיפור יהודה כהן

סבא שלי יהודה כהן היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד בכפר תבור ב-1922 בתקופת המנדט הבריטי, ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. בתם היחידה רות, היא אימי.

סבא היה מֶסחאי, כינוי לחקלאי שנולד בכפר תבור, מֶסחה בעבר. מסחה הוקמה על ידי מתיישבים מהעלייה הראשונה. היא נוסדה בשנת 1901 והייתה אחת מנקודות ההיאחזות היהודיות הבודדות באזור, מוקפת בכפרים ערביים ובנוף גלילי קשה ותובעני. תחילה המייסדים אימצו את השם הערבי על שם תל מסחה הסמוך, ובהמשך השתמשו בשם הר תבור, שלמרגלותיו המושבה שוכנת. המושג "מסחאי" שיקף את הדימוי של "היהודי החדש" שהתפתח בתקופת העלייה השנייה והשלישית: איש אדמה עברי, מחוספס, שונה מהיהודי הגלותי. דור המייסדים והדור השני של המתיישבים היה גאה בזהות זו, וראה בעבודת האדמה ערך מרכזי בבניית הארץ והתנתקות מהתלות באחרים

אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי, פשוט, לא משכיל, "נעבעך" ביידיש. זה נכון, סבא היה איש פשוט וחסר השכלה פורמלית. הוא למד רק בבית ספר יסודי במושבה. כשהיה בן ארבע-עשרה פרצו מאורעות 1936. כנופיות ערביות חמושות תקפו יישובים יהודיים, ארבו ליהודים בדרכים, ביצעו פיגועים נגד אזרחים וחיבלו בקווי רכבת וצינורות נפט. המעברים בין היישובים היהודיים היו מסוכנים במיוחד, וסבא לא יכול היה ללמוד בתיכון החקלאי כדורי. הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה שהוקם בחסות הבריטים, והפך לשומר.

הנוטרים למדו לירות, לנווט ולנהל תקשורת חשאית, הם לבשו מדים רשמיים, נשאו תעודות זהות מטעם השלטונות, ונשבעו אמונים לכתר הבריטי. תפקידם הרשמי היה לשמור על יישובים יהודיים ומתקנים חיוניים מפני התקפות ערביות. בפועל, רובם היו גם חברי ההגנה, והשתמשו במעמדם כדי לקדם בסתר את פעילות הארגון המחתרתי.

מסחאי אמיתי ידוע באהבתו לארץ, וסבא יהודה אהב את הארץ בכל נימי נפשו. בכל סיפוריו הוא דיבר בגאווה על ההתיישבות ועל תרומתו ליישוב בישראל. הוא כיהן כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכחבר במועצת כפר תבור, אבל אהב במיוחד לספר על הסליק של כפר תבור שעליו הוא היה אחראי.

"היו לנו בסליק 30 רובים בערך", סבי סיפר לי, "ואיזה 500 כדורים לכל רובה. היה לנו תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד. מרחנו על הנשק גריז, עטפנו בנייר צלופן, ואת הכול הכנסנו לתוך צינורות גדולים. בצד אחד הלחמנו אותם ובצד השני הברגנו. את הצינורות הסתרנו בתוך בור שחפרנו מתחת למרצפות בבית המורים ובמזכירות של הכפר, היום זאת הספרייה של כפר תבור. על הצינורות הנחנו תבנית עץ מלאה בעפר ועליה שמנו את המרצפות. פעם בשנה היינו מוציאים בלילה את כלי הנשק לניקוי. בזמן שניקינו הסתרנו אותם בעליית הגג של בית הכנסת".

חוקי המנדט אסרו על יהודים להחזיק נשק, וההגנה פיתחה שיטות הסוואה קפדניות. בנייתם של מחסני הנשק נעשתה תמיד בסודיות מוחלטת, בידי צוותים מצומצמים, ורק מעטים ידעו את מיקומם המדויק. הבריטים לא נטו לערוך חיפושים במבני ציבור כמו בית מורים ומזכירות, ולכן אלה נבחרו כמקומות להסתרת הנשק. 

בשנת 1945 ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. לאחר מלחמת העולם השנייה ההנהגה היהודית העריכה שעימות מזוין עם הערבים ואולי אף עם הבריטים, הוא בלתי נמנע, וכל יישוב נדרש לתרום למאמץ ההתחמשות הכללי. כדי לממן את רכישת הנשק, הוחלט בכפר תבור לפרק את פסי הברזל מבריכת המים הישנה ולמכור אותם. סבא ומרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, היו אחראים על כך.

"ואז מגיעה לכפר תבור מכונית של ההגנה, עם רובה ו-500 כדורים, ותת-מקלע עם משהו כמו 1,000 כדורים. אנחנו בודקים את התת-מקלע ורואים שהוא לא תקין. הודענו להגנה והם דרשו שנחזיר להם אותו עם הכדורים. באותו זמן סיימתי קורס מ"כ בהגנה ואמרו לי להביא את הנשק הפגום למטה של הנפה בכנרת.

"לקחתי את התת-מקלע, פירקתי אותו והכנסתי אותו למזוודה בין כל מיני סמרטוטים ועיתונים, ביחד עם הכדורים. וככה אני עולה לאוטובוס עם המזוודה הכבדה, לבוש במדים של נוטר ועם הנשק שלי. לשומרים היה רישיון לרובה אנגלי, והסתובבתי איתו בגלוי. הנחתי את המזוודה ליד הנהג והתיישבתי בחלק האחורי של האוטובוס, בדרך לטבריה".

לפתע בתחנה של כפר קמא עלו לאוטובוס כ-30 חיילים צ'רקסים, ואיתם עלו קצינים אנגלים. באותה שנה היחסים בין היישוב היהודי לשלטון הבריטי היו בשפל. הבריטים ראו בהגנה ארגון מחתרתי מסוכן, והחזקת נשק בלתי חוקי נחשבה לעבירה חמורה שעונשה מאסר ממושך, ולעיתים אף מאסר עולם. חשודים בפעילות מחתרתית עברו לעיתים קרובות חקירות קשות, בניסיון להוציא מהם מידע על חבריהם ועל מבנה הארגון. סבא היה דרוך. הוא ידע שחשיפת הפעילות המחתרתית בכפר תבור תגרור חיפושים נרחבים במושבה, מעצרים ואף הריסת בתים.

"ואז קצין אחד בדרגת מֵיג'ור, את יודעת, כמו רב-סרן אצלנו, רואה את המזוודה שלי. הוא מנסה להזיז אותה עם הרגל ושואל בערבית: 'של מי המזוודה הזאת?' אף אחד לא עונה. דממה. עד כדי כך היה שקט שיכולנו לשמוע את המנוע של האוטובוס. עוד פעם: 'של מי המזוודה הזאת?' הרגשתי את הזיעה מטפטפת לי בגב. התפללתי שיניח לזה ויפסיק לשאול, אבל הוא שאג: 'שמישהו יענה לי! של מי המזוודה הזאת?'

לקצין הייתה סיבה לחשוש. ארגוני מחתרת, ובמיוחד האצ"ל והלח"י, יזמו פיגועים נגד מטרות בריטיות: פיצוצים של גשרים, מסילות רכבת, תחנות משטרה, משרדי ממשלה ומחנות צבא. איום פיגועי החבלה היה ממשי ויומיומי, והבריטים היו בכוננות גבוהה.

"הבנתי שהוא לא מתכוון לוותר", סבא המשיך, "ושאני חייב לעשות משהו. קמתי ועמדתי ככה זקוף, קיוויתי שלא רואים את הזיעה על הפנים, ואז אמרתי לו באנגלית: 'זה שלי. המזוודה שלי!', ככה, בקול בטוח. המיג'ור מסתכל עליי ככה ואומר: 'או, אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב'".

סבא חזר למקומו ונשם לרווחה.