באמצעות אינטליגנציה רגשית ויצירתיות, העורכת הספרותית נכנסת למורכבות של הדמויות ומפסלת אותן תוך שמירה על עקביות, היגיון ואמינות. אלה כישורים פנימיים טבעיים. בתהליך העריכה הספרותית היא מתמקדת בגרעין העלילה, שומרת על זרימה ועקביות, מתאימה את התוכן, הסגנון, הקצב והאווירה לדמות או לאירוע, ומונעת חורים בעלילה. כך היא בונה אמינות ויוצרת אמון.
- מאת: עינת קדם
- 19.7.2025
ג'ימי רואה בכל מצב ובכל אדם חימר שאפשר לפסל ולעצב, והוא עושה זאת בזכות כישורים שלא לומדים בשום מקום.
טוקו סלמנקה, ברון סמים פסיכופט חסר רחמים, התכוון להרוג את לארס וקאל לינדהולם, כעונש על כך שניסו להונות את סבתו וזלזלו בה ובו. בזכות הבנה פסיכולוגית, אינטליגנציה רגשית, יצירתיות, כושר אלתור, תושייה, שינוי תוך תנועה, גמישות, תחכום, כושר שכנוע, כישורים דרמטיים, הקשבה ועקביות – ג'ימי הצליח להתקרב אליו, להרגיע אותו, לדובב אותו, לבנות אמון, להשפיע עליו, ולהפחית את עונש המוות לשבירת רגל של כל אחד מהם. צ'רלס, אחיו, האשים אותו שהוא לא עורך דין אמיתי. יש להניח שאם הוא עצמו היה מייצג אותם, טוקו היה מממש את תוכניתו המקורית.
ג'ימי ידע היכן ללחוץ והיכן להרפות, היכן לזרום, איך להתמקד במטרה, ואיך לגרום לטוקו להאמין בו. כשסומכים על מישהו, מקשיבים לו. כך פועלת עורכת ספרותית. היא יוצרת אמינות, היא עקבית, וגורמת לקוראים להאמין לה ולהישאב פנימה לתוך מציאות אחרת. ג'ימי ראה מה חשוב לטוקו ומה הוא רוצה לשמוע, ועל מה הוא לא מוכן לוותר בשום אופן, והצליח לפסל אותו מבלי שירגיש. אילו התעקש על דברים שאינם מתיישבים עם המציאות שלו, טוקו היה מתרגז, מאבד את האמון בו ומרגיש שהוא רק רוצה להגן על הבחורים. אבל ג'ימי ידע באילו מילים להשתמש.
דמיון מודרך: להיכנס למוחה של הדמות ולפרוט על נימי הרגש
טוקו [צורח בעצבים]: אני אקרע את העור שלהם כמו חזירים!
ג'ימי: תשכח מהם, הם סתם חרקים. תחשוב על אימא שלהם… היא גברת קטנה ונחמדה. היא אלמנה, היא עובדת קשה, כל היום, כל יום, כמו שאימא שלה עבדה, מהזריחה עד השקיעה, מקרצפת את הרצפה של אנשים עשירים [טוקו נראה מהורהר]. היא זקוקה למקל כדי ללכת. אתה מבין? היא סובלת מדלקת פרקים, אבל ממשיכה לעבוד כל יום. מה, בשביל עצמה? לא. בשבילם. בשביל השניים האלה [מצביע על הבחורים בזלזול], בשביל הבנים שלה, בבת עינה. אתה אומר שהם לא ראויים לה? יכול להיות, אבל הם כל מה שיש לה. אם תחסל אותם, אני רוצה שתחשוב מה יקרה לה." (שם)
"סמוך על סול", עונה 1, פרק 2, "בני"
בהקבלה לעריכה ספרותית, ג'ימי מתחיל לבנות את האווירה, הסגנון והטון. בכישוריו הדרמטיים ובניסוח מדויק הוא טווה עלילה המותאמת לסגנונו ולעולמו של טוקו ולוקח אותו למסע של דמיון מודרך, כפי שעורכת ספרותית פועלת מול הקוראים. הוא ראה את הכבוד שטוקו רוחש לסבתו ואת העדינות והסבלנות שלו כלפיה. מבלי לשאול דבר, הוא הסיק שסבתו גידלה אותו, שטוקו גדל בתנאים קשים, לאימא וסבתא שעבדו קשה בניקיון עבור עשירים כדי לפרנס את המשפחה, ללא נוכחות של גבר במשפחה. הוא ראה את הקושי של סבתו ללכת (אולי הבחין במקל בסלון) ושילב זאת בעלילה כדי לפרוט על נימי הרגש ולהעצים את הדרמה.
בחירת מילים מדויקת: עורכת ספרותית מקצועית מנסחת את הספר ובוחרת את המילים
עורכת ספרותית טובה מנסחת את הספר – היא ולא עריכה לשונית. היא בוחרת את המילים ואת מיקומן על פי מגוון שיקולים המבוססים על כישורי חשיבה, אינטואיציה ואינטליגנציה רגשית, הבנה פסיכולוגית, הדגשים, מטרות, כוונות, מניעים, קצב ועוד. לפיכך, עריכה לשונית לא יכולה להתערב בכך.
"מקרצפת" ולא "שוטפת" - להדגשת ההקרבה של האם לעומת טיפשותם של בניה
ג'ימי השתמש במילה Scrubbing, ובתרגום נכתב "שוטפת". אבל ג'ימי בחר במכוון במילה "מקרצפת" את הרצפה ולא "שוטפת", כדי להדגיש את המאמץ והסבל של האם. הוא רוצה לפרוט על נימי הרגש ולהתקרב לעולמו של טוקו ולהיסטוריה האישית שלו. הוא רוצה לחדד בין הניגוד בין עניים לעשירים. "שוטפת" הוא תיאור של פעולה, "מקרצפת" מוסיף את המצב הרגשי. היא חדורת מטרה להיות טובה בעבודתה, היא מסורה, היא מתאמצת ומקרצפת כדי שהעשירים ימשיכו להעסיק אותה וכדי שתוכל להמשיך לפרנס את שני כפויי הטובה האלה, שמתעסקים בהונאות בזמן שהיא מקריבה למענם. ג'ימי רוצה להדגיש את הפער בין ההקרבה שלה לבין הטיפשות של בניה. הוא מסיט את הכיוון מהם אליה, ומעביר מסר: תרחם עליהם למענה – לא למען הטמבלים האלה. לכן עריכה לשונית לא יכולה לשנות מילים שנבחרו בקפידה על ידי עורכת ספרותית.
ההבדל בין התיאור "הולכת בעזרת מקל", לבין הדגשת התלות: "היא זקוקה למקל כדי ללכת, אתה מבין?"
ג'ימי אמר: She needs a cane to walk, כלומר "היא זקוקה למקל כדי ללכת" אך זה תורגם: "היא הולכת בעזרת מקל". זה מבטל את המניפולציה הרגשית שג'ימי הפעיל על טוקו. ג'ימי ניסה להדגיש את התלות של האם במקל. היא עובדת כל כך קשה, עד שהיא נזקקת למקל כדי לתפקד. בלעדיו היא לא מסוגלת ללכת. התרגום – שגם כאן אני מקבילה אותו למציאות בעולם הספרות, שבה עריכה לשונית משנה ניסוחים באופן שרירותי – הציג תיאור. התיאור לא מעורר רגש. התלות – כן, משום שג'ימי נכנס לעולמו של טוקו. סבתו זקוקה למקל כדי ללכת. ג'ימי הבחין בכך כשהיה בביתו, והוא השתמש בחומרים מהעולם שלו, של ג'ימי, שבו למד וחווה דברים, ושילב אותם בעלילה. זה נגע בטוקו ומיקד אותו.
ג'ימי אמר: "היא זקוקה למקל כדי ללכת, you know? – וזה כלל לא נכנס לתרגום. המילים "אתה מבין?" חשובות מאוד. ג'ימי מדבר על ליבו, מדבר בסגנון שלו, מדובב אותו כדי שידמיין בעיני רוחו את אימא שלהם, מדבר איתו בגובה העיניים. כל מילה היא בחירה מכוונת, כפי שעושה עורכת ספרותית מקצועית. על ידי בחירה נכונה של מילים – תוצאה של האינטליגנציה הרגשית של ג'ימי – טוקו חשב באותו רגע על אימא שלו ועל סבתא שלו. הוא לא היה רוצה שהן ייפגעו, לכן הוא התרכך.
"אתה אומר שהם לא ראויים לה?" – מחשיב את דעתו של טוקו, לעומת "הם לא ראויים לה?"
ג'ימי שאל: You say they don't deserve her?, כלומר "אתה אומר שהם לא ראויים לה?", ועונה – "יכול להיות". בתרגום הושמט "אתה אומר ש", ונכתב: "הם לא ראויים לה?". אבל ג'ימי התכוון למה שהוא מניח שטוקו חושב עליהם אחרי ששמע את הסיפור על אימם, ולא למה שכולם אולי חושבים עליהם. לג'ימי חשוב להתייחס לטוקו כבוס. מה שטוקו חושב – זה מה שחשוב. ג'ימי מחשיב את דעתו ולכן בחר במילים אלה. בבחירה זו ג'ימי מוכיח לו שהוא יודע מה טוקו חושב, הוא מזדהה איתו וחושב כמוהו. זה תפקידו של עורך דין טוב ותפקידה של עורכת ספרותית טובה. כדי לדעת איך לייצג את הלקוח באופן הטוב ביותר, צריך להבין תחילה איך הוא חושב, מה העקרונות שלו, איך הוא רואה את הדברים.
"אבוליטה שלך" ולא "סבתא שלך" - התאמה לסגנון וכניסה לעולמה של הדמות
ג'ימי: "כשהייתי בבית של אבוליטה שלך התכוונת לשחרר אותם. מזה אני מבין שאתה קשות, אבל הוגן. צדק חשוב לך".
טוקו: "זה מה שאני אומר. צדק". (שם)
ג'ימי מיקד את הדמות והזכיר לה את המוטיבציה הקודמת שלה. כך עורכת ספרותית שומרת על עקביות ומונעת חורים בעלילה. אם יש סטייה, צריך לעמוד מאחוריה נימוק, לא בהכרח נימוק כתוב. הוא עורר אותו רגשית על ידי שימוש בשפה ובסגנון שלו – "אבוליטה" בספרדית. הוא ידע זאת מידע אישי, ושמע שכך טוקו פונה אליה. זה בנה עוד נדבך של קרבה ואמינות. עורכת ספרותית טובה מתאימה את המילים לסגנון הספר ולדמויות, ולכן חשוב שהיא זו שתנסח את הספר, ולא תאפשר לעורכת לשונית למחוק מילים, במצב של פיצול תפקידים.
בתרגום המקורי, המילה אבוליטה כלל לא מופיעה, ונכתב רק "סבתא שלך". יש להניח שזה בהשפעתה של עריכה לשונית. שימוש בסלנג ושמירה עליו הם חלק מהותי בעריכה ספרותית. הסלנג הוא שמבטא את הדיוק במשמעות, ולא החלופות. בעריכה ספרותית משתמשים לעיתים בסלנג ובביטויים בשפת הדיבור כדי להדגיש ציניות, זלזול, אדישות, ריחוק, כעס, חוסר סבלנות, סערת רגשות, נחרצות וכדומה. במקרה של ג'ימי, השימוש ב"אבוליטה" שידר כבוד, ודרכה ג'ימי נכנס לעולם הרגש של טוקו. מחיקה של מילים אלה על ידי עריכה לשונית מוחקת את המשמעויות האלה. כתבתי על כך באנא עארף? עריכה ספרותית חושפת רבדים בשפה, לא מקטלגת אותה.
"זה בגלל שאתה קשוח, אבל הוגן" יוצר קשר סיבתי מובהק בין כוונה לתכונה, לעומת "מזה אני מבין שאתה קשות, אבל הוגן".
ג'ימי אמר: "כשהייתי בבית של אבוליטה שלך התכוונת לשחרר אותם. the way I see it, it's because you're tough, but fair". כלומר: "כמו שאני רואה/מבין את זה, זה בגלל שאתה קשוח, אבל הוגן". בתרגום נכתב: "מזה אני מבין שאתה קשות, אבל הוגן".
ג'ימי יצר קשר ברור בין אירוע לבין הגורם לאירוע והציג אותו, ובשפת עורכי הדין – קשר סיבתי. כלומר התכוונת לשחרר אותם בגלל שאתה הוגן, ולא אני מבין שאתה הוגן. הבחירה הזו מאוד מדויקת ומכוונת.
בנוסף, כשג'ימי אומר "כמו שאני רואה את זה", הוא לא שם את עצמו ואת ההבנה שלו במרכז, אלא את טוקו, ויצר משוואה נפרדת עבורו – המתבונן מהצד והמפרש, ומשוואה נפרדת עבור טוקו – כמעט שחררת אותם, כי אתה הוגן.
דבר נוסף שג'ימי עשה, הוא לדבר בסגנונו של טוקו. "מזה אני מבין" מרמז על חשיבה לוגית. "כמו שאני רואה את זה" – מרמז על חוכמת חיים פשוטה, בסיסית. ככה טוקו מדבר בעולם שלו, וכך ג'ימי דיבר איתו.
"אתה קשוח, אבל הוגן": היצמדות לנרטיב של הדמות ושל העלילה
ג'ימי, בעל טביעת העין החדה, ראה את המורכבות באישיותו של טוקו. טוקו לא חד-ממדי. ג'ימי בחר במילים הנכונות לתאר את המורכבות הזו: "קשוח, אבל הוגן". הוא קלט אותו, ראה אותו כפי שהוא, שיקף לו את מה שהוא רואה, וזה ריכך את טוקו. עורכת ספרותית טובה מזהה מורכבויות או בונה אותן או מדגישה אותן. עורכת טובה מזהה גם את המורכבויות של המחברים ושל המסרים שהם מנסים להעביר בספרם.
ג'ימי מציאותי. הוא ראה שטוקו נדלק על "קשוח אבל הוגן", וניסה להמשיך הכיוון הזה ולשכנע את טוקו להסתפק במכות, אבל הבין מייד שזה לא מתאים לאישיותו. עבור טוקו, הסתפקות במכות היא ויתור, והוא זקוק לעונש. הוא ידע שהכבוד של טוקו חשוב לו, וניסיון לשכנע אותו לוותר עליו הוא שבירה של קודים בסיסיים בעולמו ובמרכיב בסיסי באישיותו. אילו התעקש, הוא היה שובר את האמון שנבנה. לכן הוא אמר שהם אשמים, ונתן לו כוח: עכשיו טוקו יחליט מה יהיה העונש. עורכת ספרותית טובה צריכה לשמור על מאפיינים של הדמות – אחרת היא יוצרת חורים בעלילה והקוראים לא יאמינו בספר.
"צדק חשוב לך" - זה עיקרון מנחה באישיותך, ולא "הצדק חשוב לך"
ג'ימי אמר: "זה בגלל שאתה קשוח, אבל הוגן. You're all about justice" – כלומר חשוב לך צדק. בתרגום נכתב "הצדק חשוב לך". הוספת ה' הידיעה ושינוי סדר המילים משבש את המשמעות. אם עריכה ספרותית ניסחה "צדק חשוב לך" או "חשוב לך צדק" – על עריכה לשונית לשמור על סדר זה של מילים. אם עריכה ספרותית בחרה במילה "צדק" ולא "הצדק", אין להוסיף את ה' הידיעה. ג'ימי דיבר על justice כעיקרון כללי, ולא על צדק מסוים: חשוב לך להיות הוגן, חשוב לך צדק, זה הדבר שמגדיר אותך, זה הדבר שחשוב לך. זוהי בחירה מאוד מדויקת, שבאמצעותה ג'ימי מגדיר את אחד משני המאפיינים המרכזיים של טוקו, שדרכם הוא רוצה להצטייר. צדק הוא עיקרון בסיסי אצלו, וזה הרגע המכריע, מילות הקסם, שבהן טוקו מתרצה והופך לחומר בידיו של היוצר ג'ימי.
ג'ימי בחר במילים הנכונות כדי ליצור אמינות אצל טוקו, ועורכת ספרותית מקצועית יודעת באילו מילים לבחור כדי לשכנע את קהל הקוראים שלה. המידתיות בין "קשוח, אבל הוגן", היא גם המידתיות בניסוח והשמירה על האיזון. באמצעות בחירה נכונה של מילים, העורכת שומרת על איזון ומידתיות בלי להקצין. כך היא בונה אמינות.
"אני מייעץ לך" - כי אני מייצג את האינטרס שלך להיות קשוח אבל הוגן. אני לא מייצג אותם.
החל מהשלב הזה מתחיל מו"מ על העונש ג'ימי מציע פנס בעין או נקע בקרסול. טוקו – להוציא להם את העיניים, לחתוך להם את הלשון, לחתוך להם את הגרון, לשבור להם את הידיים והרגליים, להוריד להם את הרגליים, לשבור להם את שתי הרגליים.
ג'ימי: רגל אחת לכל אחד. ביחד זה שתי רגליים בסך הכול. תשמע, הם לא יוכלו לגלוש על הסקייטבורד במשך חצי שנה, והם יפחדו ממך עד סוף חייהם. אתה תראה לכולם שאתה הבוס, אבל שאתה הוגן. שאתה צודק.
טוקו הסכים. ג'ימי ניהל מו"מ עם טוקו ועם העלילה. בכל פעם שטוקו נסחף או הגזים, ג'ימי מיקד אותו. ברגע שעלה על הנוסחה הנכונה, הוא היכה בברזל בעודו חם ואמר לו למה שבירת רגליים היא העונש הנכון ביותר עבורו ועבורם. ג'ימי ידע מתי ללחוץ ומתי לוותר, ובכך, הראה לטוקו שהוא לצידו ולטובתו. כך שמר על עקביות במטרה של טוקו להיות קשוח אבל הוגן; על אמינות – הוא לא לחץ על טוקו להסכים לעונש המנוגד למאפייניו; ועל מידתיות – הוא שמר על מינון סביר, מידתי ולא מוגזם.
"אתה תתאים" - פנייה ישירה לטוקו. "להתאים" - ניסוח מרוחק
ג'ימי אמר: "Wait. Look, I advise you that you make the punishment fit the crime". לא תמיד התרגום בעברית אמור להיות זהה למילים ולמיקומן באנגלית, אך במקרה הזה הייתי מתאימה זאת באופן זהה: "חכה, תראה, אני מייעץ לך שתתאים את העונש לפשע".
נניח שזה ספר, העורכת הספרותית ניסחה כך את המשפט, ואחריה הספר עבר לעורכת לשונית ששינתה אותו כפי שנעשה בתרגום: "חכה. אני מייעץ לך להתאים את העונש לפשע".
א. היא מחקה את המילה "תראה", שאולי נתפסה בעיניה כחזרה בגלל "חכה". אך זוהי מילה חשובה מאוד ויש לה כמה תפקידים. 1) להדגיש, לעצור, להרוויח זמן ולמקד את טוקו הנסער, לכן גם "חכה" וגם "תראה". 2) להפריד בין הבקשה לבין הייעוץ המשפטי. 3) לפנות לטוקו ישירות.
ב. נמחקה הפנייה הישירה של ג'ימי לטוקו. "להתאים" – פנייה מרוחקת המאפיינת עריכה לשונית. "שאתה תתאים" – פנייה ישירה שמתקרבת לטוקו. ב"האח הגדול" כשיש מריבות, הדיירים משנים מייד את הדיבור לשם הפועל: "לא לפנות אליי!" "לא לדבר איתי עכשיו!", "לא לצעוק!", "לא להמציא". זה לא מקרי. כשכועסים, רוצים לבטא ריחוק וכאילו מוחקים את היריב. הוא מפסיק להיות דמות עם גוף, הוא מפסיק להיות זכר או נקבה, והופך להיות משהו מעורפל שאפשר להתאים אותו לכל אחד, כמו ההנחיה הכללית "נא לא לעשן". כתבתי על עיקרן דומה בבעריכה ספרותית כתבו "הוא ניסה להשתיק", בעריכה לשונית – "ניסיון".
שימוש בגופים בעברית יוצר הדגשה ופנייה אישית, הוא גם מאריך את המשפט. כתבתי על כך במילים טובות שנבחרו בעריכה ספרותית הוחלפו בעריכה לשונית. ג'ימי בחר את המילים באינסטינקט טבעי. כך פועלת עורכת ספרותית טובה.
במקרה אחר, עריכה לשונית אחרת יכולה להחליף באופן שרירותי את המילה "מייעץ" ב"מציע". סתם כך כי זה נראה לה, ויש לכך אינספור דוגמאות בתרגומים שנערכים בעריכה לשונית. זה שינוי במשמעות, משום שג'ימי בחר במכוון במילה "מייעץ" – בגלל ההבנה הפסיכולוגית שלו:
- הוא משדר לטוקו שכעורך דין הוא מייצג אותו ולא את הבחורים. זה התפקיד שלו. המטרה שלו היא לשמור על האינטרס של טוקו להיות קשוח אבל הוגן.
- הוא מדגיש שהוא רק מייעץ ומכוון על בסיס הידע המשפטי שלו. הוא לא כופה ולא שולט – טוקו הוא הבוס והוא זה שקובע.
"אנחנו" משדר שאנחנו פועלים ביחד כצוות. "אפשר" משדר ריחוק
ג'ימי הציע לטוקו לעשות להם נקע בקרסול, וטוקו כעס: "אני לא עושה שום נקע, כלבה. אני אשבור להם את הידיים, ואז אשבור להם את הרגליים!"
ג'ימי: "ידיים? איך הגענו לידיים?"
טוקו: "אני חותך להם את הרגליים"
ג'ימי: " But… we can go that way, but we were talking about breaking. I think we're heading at the wrong direction."
נכתב: "אפשר לעשות את זה, אבל דיברנו על לשבור. אני חושב שסטינו מהכיוון".
אבל ג'ימי דיבר בלשון רבים – "אנחנו יכולים ללכת בדרך הזאת" – ולא "אפשר לעשות את זה". כשהוא מדבר ברבים, הוא ממחיש לטוקו: אני איתך ולא איתם, אנחנו עובדים כצוות, בראש אחד, אני מייצג אותך ולא אותם, אני לטובתך, אני שומר על העיקרון שחשוב לך – להיות קשוח אבל הוגן. "אפשר" במקום "אנחנו", זה כמו "זה ידוע" במקום "כולם יודעים". עורכת ספרותית טובה בוחרת במילים מדויקות ומתקרבות, ולא מאפשרת לעריכה לשונית להשליט סגנון קר ומרוחק המשנה כוונה ומשמעות שעוצבו מתוך הבנה ייחודית של מגוון כישורים ושיקולים.
ג'ימי אמר "אני חושב שאנחנו הולכים לכיוון לא טוב". אם נשתמש בכך כמטפורה לעבודתה של עורכת ספרותית – היא ממקדת את הדמות ואת העלילה ושומרת על עקביות. טוקו רוצה להיות קשוח אבל הוגן, ושבירת ידיים וקטיעת רגליים סותרת זאת ויוצרת "חור בעלילה". ג'ימי, אלוף בזיהוי החורים בעלילה, מבחין בכך. בזכות כושר החשיבה האנליטי שלו הוא מזהה מייד צרימות, פערים, דפוסים וחוסר עקביות. בזכות האינטליגנציה הרגשית שלו הוא ממקד את טוקו בעדינות בחזרה למסלול ורומז לו שהכיוון שהם הולכים אליו הוא כיוון לא נכון. כך פועלת עורכת ספרותית. היא שומרת על עקביות ורצף. אם היא לא תעשה זאת, היא תשבור את האמינות מול הקוראים ולא תצליח לשכנע אותם.
טוקו השתכנע בזכות כישוריו של ג'ימי - הקוראים משתכנעים בזכות כישוריה של העורכת הספרותית
לקראת סוף הסצנה, טוקו קובע: "רגל אחת לכל אחד", כלומר הוא מסכים לשבור רגל אחת לכל אחד. הוא מפשיל את שרווליו, מתקדם לעבר ג'ימי ומושיט את ידו כדי ללחיצה. ג'ימי מהסס, אבל מבין שזה הזמן להרפות. אי אפשר ללחוץ יותר. בעולם של טוקו, לחיצת יד מעידה על סגירה ועל הסכם. לכן כל ניסיון נוסף יהרוס את המארג העדין שנבנה בעמל רב ואת האמון. סירוב לכך יהיה סתירה לעקרון "קשוח, אבל הוגן". ג'ימי מושיט את ידו ולוחץ את ידו של ברון הסמים האכזר, הרחוק כל כך מעולמו, ואומר לו וגם לעצמו: "זה קשוח, אבל זה הוגן". הוא קלט את הרמזים העדינים שטוקו שלח לו בשפת הגוף שלו ובאמירות. הוא ידע שהסיפור הגיעו למיצוי ושחלקו כמעצב העלילה הסתיים. הוא ערך, עיצב וליטש, ועשה את המיטב עבור הבחורים והציל את חייהם. מעבר לכך, הוא יהרוס.
כך פועלת עורכת ספרותית אמיתית. אחרי שלב העריכה והליטושים, שבהם היא מחדדת, מוסיפה, מוחקת – על פי כישוריה הטבעיים – אלה שאי אפשר ללמוד או ללמד אותם – היא יודעת מתי הספר הגיע למיצוי. אפשר לפרסם אותו.
אם נצא לרגע מהמטפורה, ונבחן את הסדרה "סמוך על סול" בהיבט הכתיבה והעריכה של הסדרה, אחת ההצלחות שלה היא שמירה על עקביות של הדמויות, היוצרת אמינות. לדוגמה, אחת הדמויות האהובות בסדרה היא נאצ'ו. הוא מגלם פושע מוסרי, הגון, בעל לב טוב, חכם ומסור לאביו. אבל הוא מת בסדרה. לא היה מנוס מכך. אם הוא היה מצליח לחמוק מעונש, זה היה סותר את מאפייני דמותו של גאס. גאס הוא אדם קר ומחושב, שלא נותן לרגש להשתלט עליו. הוא היה מודע למארב בביתו של יריבו לאלו סלמנקה ואישר זאת, אך לא היה מסתכן בכך שיריביו מהקרטל היו מאשימים אותו במעורבות בכך, ולכן איים על נאצ'ו, ובהסכמתו, כדי שאביו יישאר בחיים, מסר אותו לידיה של משפחת סלמנקה, שהרגה אותו. "קיווינו שנוכל למצוא דרך שבה נאצ'ו יוכל לברוח ולהתחיל בחיים חדשים, אולי ביחד עם אביו. היו לנו המון רעיונות מה יקרה בכיוון הזה. אבל בסופו של דבר לא הרגשנו שזה יהיה אמין שגוסטבו פרינג [גאס] יאפשר דבר כזה" (פיטר גולד, יוצר הסדרה "סמוך על סול", החל מ-6:42 דק'). ג'ימי שמר על מידתיות אמינה במאפיינים של טוקו – קשוח אבל הוגן. אם היה לוחץ עליו לשחרר את הבחורים בלי עונש וטוקו היה מסכים לכך – זה היה סותר את דמותו ופוגע באמינות.
בעריכה ספרותית העורכת יוצקת לתוך האירועים והדמויות פרטים המשכנעים אותם ומעוררים אמינות. התהליך שג'ימי בנה עם טוקו, האמון שיצר, היכולת שלו למקד אותו ולשמור על עקביות, מקביל לתהליך העריכה ספרותית של עורכת ספרותית טובה. היא מתמקדת בגרעין העלילה, שומרת על זרימה ועקביות, מתאימה את התוכן, הסגנון, הקצב והאווירה לדמות או לאירוע, ומונעת חורים בעלילה. כך היא בונה אמינות, כך היא יוצרת אמון.
טוקו השופט ("כמו שופט", הוא אמר) הוא הקוראים השופטים, וג'ימי, עורך הדין, הוא העורך או העורכת הספרותית. בזכות כישוריו הטבעיים, ג'ימי טפטף למוחו פרטים ועיצב את הנרטיב והכיוון בהתאם למטרה – להציל את חייהם של הבחורים. הבנה פסיכולוגית עמוקה (קרא את האישיות של טוקו), אינטליגנציה רגשית (הבין מה חשוב לו), יצירתיות (יצר עלילה מותאמת), כושר אלתור (התאים את עצמו להתפרצויות הלא צפויות של טוקו), תושייה (מצא את הדרך הנכונה), שינוי תוך תנועה (התאים את תגובותיו לטוקו – מיתון עדין, מרכוז), גמישות (לא התעקש על רעיונות המנודים למאפייניו ומניעיו של טוקו), התאמת סגנון (השתמש ב"אבוליטה" ובחומרים מעולמו של טוקו), כושר שכנוע, כישורים דרמטיים (העצים את טוקו והתמקד בו), הקשבה (התייחס עניינית, ייעץ והזכיר ולא שפט), עקביות (מיקד את טוקו ושמר על עקביות במידה ובעקרון "קשוח אבל הוגן"), טביעת עין חדה (זיהה את המורכבות באישיותו של טוקו – קשיחות לעומת רגישות, הצורך בכבוד לעומת הרצון להיחשב לאדם הוגן), מידתיות (ידע מתי לעצור, מתי להתקדם, מתי לסגת), יכולת תזמון (היכה בברזל בעודו חם), הבנה של מוטיבציות (זיהה מה מניע אותו), כבוד לדמות (לא ניסה לשנות את טוקו), סבלנות (עבד בתהליך הדרגתי).
הוא עבד נכון, וטוקו קלט והשתכנע, וכרת עימו חוזה שנחתם בלחיצת יד. בזכות כישוריה הטבעיים של עורכת ספרותית, היא מטפטפת פרטים ומעצבת את הנרטיב והכיוון בהתאם למטרה – ליצור ספר חי ונושם. כשהיא עובדת נכון, הקוראים משתכנעים וכורתים עם הספר חוזה של אמון.
