אנא עארף? עריכה ספרותית חושפת רבדים בשפה, לא מקטלגת אותה

במאמר שמונה עקרונות חשובים בעריכת ספר פרוזה, אחד העקרונות הוא הימנעות מעריכה ספרותית ועריכה לשונית פטרונית. העיקרון הזה חשוב בכל סוג של עריכת ספרים. 

עריכה פטרונית מתבטאת בין היתר בעריכת תוכן שנעשית על ידי עריכה לשונית – שלא אמורה לפעול כעריכת תוכן בספרי פרוזה מבלי להפעיל שיקולים של עריכה ספרותית – ובה מוסיפים מידע או חוזרים עליו גם כשהוא מובן מאליו, מחנכים להגייה נכונה, לקריאה בעברית תקנית בלבד ולקריאה בעברית בלבד. אני לומדת על הגישה הזו מספרים וכתוביות. כשהם נתקלים בסלנג או בשפת הדיבור הם מכסחים לו ת'צורה. סוגרים אותו במירכאות, מוסיפים לו ניקוד עזר, או פשוט מציגים חלופה עברית שלו – גרסה חיוורת של המקור, שעל הדרך גם מגביהה את המשלב הלשוני. לא רק שזה מקלקל את יופיו של הסלנג, זה גם פטרוני. כאילו שכקוראים נתקלקל אם נקרא סלנג, וכאילו זה מעליב את השפה העברית אם לא נתאים זכר לזכר, נקבה לנקבה ורבים לרבים. הפטרונות מודגשת עוד יותר, משום שבעריכה לשונית מחליטים עבורנו מה נשאר מעבודת הכתיבה והעריכה הספרותית ומה נמחק וכופים עלינו פרשנות צרה לטקסט. זאת התוצאה גם כשבעריכה לשונית מוסיפים נקודתיים, נקודה פסיק, קווים מפרידים, זוהי פעולה פרשנית, וסימני קריאה ושלוש נקודות הם סימנים ספרותיים מובהקים.

מעבר לכך, פעולות פרשניות כאלה פוגעות בנגישות ובמשמעות. בעריכה ספרותית משתמשים לעיתים בסלנג ובביטויים בשפת הדיבור כדי להדגיש ציניות, זלזול, אדישות, ריחוק, כעס, חוסר סבלנות, סערת רגשות, נחרצות וכדומה. מחיקה של מילים אלה מוחקת את המשמעויות וההדגשים האלה, מבטלת את ההתאמה הייחודית בין הפריטים ומבטלת את הכוונה. למשל:

"צמחים זה הם אחלה"; "איזה אילו ילדים מהממים יהיו לנו"; "איזה איזו קריזה". 

"זה" יכול להתקשר לרעיון בזכר, ולא לצמחים, וגם אם לא – כך הוא משתלב יפה במשפט. במקרים מהסוג הזה, הדיוק והתכנון לא אמינים, ומתנגשים עם הספונטניות והטבעיות הנבנות בעריכה ספרותית. סלנג ושפת הדיבור לא בנויים לתבניות ומגירות. 

דוגמאות מכתוביות בסדרה ישראלית (בשינויים קלים, אך לא במחיקות ובחלופות). הכחול המחוק נאמר על ידי הדמויות – תוצאה של כתיבה ועריכה ספרותית, האדום נכתב בכתוביות והחליף את הכחול – ככל הנראה תוצאת עבודתה של עריכה לשונית: