בעריכה הספרותית והלשונית הדגשתי פרטים חשובים, שיניתי את סדר הפרטים ואת סדר המילים הספרותי במשפט, חילקתי לפסקאות בהתאם לזרימה הספרותית, הפכתי חלק מהמילים למילים פשוטות בסגנונו של סבא והעצמתי את הדרמה.
- מאת: עינת קדם
- 11.3.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
פסקה 1
המקור
סבא שלי, יהודה כהן, דור שני למייסדי כפר תבור, נולד ב-1922 בכפר תבור, נפטר בכפר תבור ב-2013, ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. לזוג יש בת אחת, אימי רות. כהן היה חקלאי, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
סבא שלי, יהודה כהן, היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד ב-1922 במושבה, מֶסחה בעבר, ומעולם לא עזב אותה. היה נשוי לחנה. בתם היחידה, רות, היא אימי.
הצגת זהותו של סבא וצמצום העומס בפתיחת הסיפור
במשפט הראשון במקור הוכנסו כמה פרטים ביוגרפיים: שם, דור שני למייסדי כפר תבור, שנת הלידה, מקום הלידה, מקום הפטירה והעובדה שמעולם לא עזב את המושבה. בעריכה שיניתי את מבנה הפתיחה. כעת היא אינה מציגה רשימת נתונים ביוגרפיים, אלא את מרכיבי זהותו של סבא.
במקור נכתב: "כהן היה חקלאי, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור". החקלאות אינה תפקיד נוסף שמילא לצד תפקידיו הציבוריים, אלא חלק מזהותו. משום כך העברתי אותה לפתיחת הסיפור, ואילו את תפקידיו הציבוריים העברתי לפסקה השלישית, שבה הם מקבלים משמעות רחבה יותר כחלק מאהבתו לארץ ותרומתו ליישוב.
במשפט הראשון הצגתי את סבא כחקלאי וכדור שני למייסדי כפר תבור. במשפט השני ציינתי שנולד במושבה, מֶסחה בעבר, ומעולם לא עזב אותה. אזכור השם מֶסחה מניח את התשתית להמשך, וכאשר בהמשך מופיע המושג "מסחאי", הקוראים יכולים לקשר באופן טבעי בין "מסחאי" לבין מֶסחה.
בנוסף, אחרי העריכה השורה הראשונה קצרה וממוקדת יותר. היא כוללת שלושה פסיקים בלבד, לעומת חמישה במקור. בכך היא פחות עמוסה, קצב הקריאה שלה טבעי יותר, והיא לא מקרטעת כפי שקורה לעיתים במשפטים הדוחסים מידע רב.
העברת התפקידים למקום המתאים, וחיבור בין הקשר המשפחתי לנקודת המבט
בפסקה הראשונה השארתי רק את הפרטים המהותיים להגדרת זהותו של יהודה, בעוד שהתפקידים הציבוריים מבטאים את פועלו לאורך חייו. משום כך העברתי אותם לפסקה השלישית, שבה הם מקבלים משמעות רחבה יותר כחלק מהסבר המשמעות העמוקה של המושג "מסחאי", כפי שהתבררה למספרת.
סיימתי את הפסקה בקשר המשפחתי ולא בתפקידיו הציבוריים. כך נוצר מעבר טבעי מן הסבא אל אימי, וממנה אל המספרת, המספרת על סבה מתוך חוויותיה האישיות. במקביל, התפקידים הציבוריים מופיעים במקום המתאים להם – בהקשר של אהבת הארץ ותרומתו ליישוב.
צמצום הפרטים הביוגרפיים מונע פתיחה הנראית כרשימת נתונים יבשים בסגנון ביוגרפי, ומאפשר לסיפור להתפתח באופן טבעי. בנוסף, במקור רשימת התפקידים הציבוריים של יהודה, המופיעה לאחר אזכור אימה של המספרת, יוצרת חוצץ בין הקשר המשפחתי לבין נקודת המבט האישית של הנכדה. בעריכה יצרתי רצף טבעי: סבא → אימי → אני.
השמטת פרטי הפטירה שאינם משרתים את הסיפור
במקור מופיעים כבר בתחילה פרטי פטירתו של סבא: "נפטר בכפר תבור ב-2013". הורדתי את המידע הזה משתי סיבות: א. זה סיפור ולא ביוגרפיה. הסיפור אמור לתעד את פועלו של סבא ואת חיוניותו, ולדעתי מידע כזה מסכל את המטרה. ב. הסיפור כתוב בלשון עבר, והמשמעות העולה מכך ברורה.
החלפת הלשון הרשמית בסגנון אישי
במקור נכתב: "היה נשוי לחנה. לזוג יש בת אחת, אימי רות". סגנון רשמי ומרוחק, ובעיקר "לזוג". אלה הסבים שלה. שיניתי כך: "היה נשוי לחנה. בתם היחידה, רות, היא אימי".
שילוב ניקוד עזר באופן מינימלי
לאחר בירור של מקור המושג מסחאי, הוספתי את המידע לטקסט. את המילים מֶסחאי ומֶסחה ניקדתי בניקוד עזר מינימלי. הגישה שלי בעריכת ספרי פרוזה היא להנגיש רק במידה ההכרחית, כדי שלא ליצור תחושה של ראשית קריאה.
פסקה 2
המקור
כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות: סבא היה מסחאי אמיתי. בדרך כלל אין זה כינוי מכובד. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי (נעבעך ביידיש), פשוט, ישיר ולא משכיל. וזה נכון, סבא היה אדם פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. בגיל 14 (שנת 1936) החלו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לצאת מהמושבה, ולא יכול ללמוד בתיכון בכדורי. במקום ללמוד הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה ונהיה נוטר (שומר).
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
סבא היה איש פשוט וחסר השכלה פורמלית. זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי במושבה, פרצו מאורעות 1936. כנופיות ערביות חמושות ארבו ליהודים בדרכים, והמעבר בין היישובים נעשה מסוכן. סבא לא יכול היה לצאת ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי. במקום זאת, הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה והפך לנוטר.
העברת המוקד מהמספרת אל סבא
במקור, הפסקה נפתחת במחברת: "כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות: סבא היה מסחאי אמיתי":
- הזרקור מופנה אליה ולא אל סבא.
- המילה "ראיונות" יוצרת הקשר תיעודי-מחקרי. בצירוף "דבר אחד עלה מן הראיונות" היא נשמעת כמו מסקנה שעלתה מניתוח חומר מחקרי, וגם סגנון הכתיבה רשמי.
- לא ברור מהו מסחאי אמיתי.
בעריכה פתחתי ישירות בסבא, כדי שהקוראים יפגשו תחילה את הדמות ולא את האופן שבו נאסף המידע עליה. אף שהמחברת ראיינה את סבה, בחרתי שלא למסגר את הסיפור בדרך זו, משום שהמטרה כאן היא לספר את סיפורו ולא להציג את תהליך איסוף החומר. בפסקה הבאה מוזכרים הביקורים והתיעוד.
מיקום המילים "מסחאי אמיתי" בפסקה הבאה, ליד אהבת הארץ
במקור נכתב: "כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות: סבא היה מסחאי אמיתי." אולם מכיוון שמיד לאחר מכן המחברת עוברת לדבר על המשמעות הלא מחמיאה של המושג "מסחאי", לא ברור למה היא מתכוונת בביטוי "מסחאי אמיתי".
לאחר שהעברתי את ההגדרה הניטרלית של המושג "מסחאי" לפתיחת הסיפור, היה ברור ש"מסחאי אמיתי" אינו מתייחס לעצם היותו של סבא מסחאי, חקלאי שנולד בכפר תבור, ואינו מתייחס גם למשמעות הלא מחמיאה שאנשים מייחסים למושג – נאיבי, נעבעך, פשוט ולא משכיל. מכאן הסקתי שאם המחברת מציגה את הביטוי כמסקנה שעלתה מכל הראיונות, ובהמשך קושרת את המושג לתכונה הידועה של מסחאי – אהבת הארץ – הרי שלכך היא מתכוונת בביטוי "מסחאי אמיתי". משום כך העברתי אותו לפסקה השלישית, לאחר שהמשמעות הזאת כבר נבנתה.
העברת הדגש מהגיל לעיתוי המאורעות והפסקת הלימודים
במקור המחברת ציינה שסבא היה בן ארבע-עשרה. בעריכה לא הזכרתי את גילו, משום שלא השתלב יפה בטקסט. ציינתי את העיתוי – מאורעות 1936 פרצו זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי במושבה. רצף האירועים הזה מסביר מדוע לא יכול היה לצאת ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי.
עיבוי והשלמת מידע חסר באמצעות תחקיר
במקור מוזכרים מאורעות 1936 ללא הסבר: "בגיל 14 (שנת 1936) החלו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לצאת מהמושבה". מכיוון שנכתב במקור שהיה מסוכן ולא הוסבר מדוע, ערכתי תחקיר והוספתי רקע היסטורי קצר על התקופה. ההרחבה מסבירה מדוע סבא לא יצא ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי: "כנופיות ערביות חמושות ארבו ליהודים בדרכים, והמעבר בין היישובים נעשה מסוכן".
ביטול הסוגריים, ושילוב ההסברים בגוף הטקסט
במקור מופיעים שלושה סוגריים בפסקה. בעריכת יצירות ספרותיות אני מעדיפה לצמצם ככל האפשר הסברים בסוגריים:
1) במקום "אדם נאיבי (נעבעך ביידיש)" – "נאיבי, נעבעך ביידיש" (מופיע בפסקה 3).
2) במקום "בגיל 14 (שנת 1936)" – "זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי במושבה, פרצו מאורעות 1936".
3) במקום "… ונהיה נוטר (שומר)" – "השתתף בקורס נוטרים של ההגנה והפך לנוטר".
פסקה 3
המקור
[…] סבא היה מסחאי אמיתי. בדרך כלל אין זה כינוי מכובד. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי (נעבעך ביידיש), פשוט, ישיר ולא משכיל. וזה נכון, סבא היה אדם פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. בגיל 14 (שנת 1936) החלו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לצאת מהמושבה, ולא יכול ללמוד בתיכון בכדורי. במקום ללמוד הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה ונהיה נוטר (שומר).
אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי? מסיבה אחת פשוטה: מסחאי ידוע באהבה שלו לארץ. וסבא אהב את הארץ. כל סיפור שלו היה על תרומתו ליישוב בארץ. והכי הרבה הוא אהב לספר על הסליק של כפר תבור, שהוא היה אחראי עליו. ואת הסיפור הזה אשמח לשתף אתכם:
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
בדרך כלל כשאומרים על אדם שהוא "מסחאי", מתכוונים שהוא נאיבי, נעבעך ביידיש, איש פשוט ולא משכיל, אולם מהסיפורים שתיעדתי בביקוריי אצל סבי במושבה התחדדה לי המשמעות האחרת של המושג, המבטאת את הקשר העמוק של מסחאי עם ארצו. סבא היה מסחאי אמיתי שאהב את הארץ בכל נימי נפשו. בכל סיפוריו הוא דיבר בהתלהבות על פועלו ועל האירועים שליוו אותו, ומהם למדתי על תרומתו ליישוב בישראל. הוא כיהן כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכחבר במועצת כפר תבור, והיה אחראי על הסליק של המושבה. את הסיפורים על הסליק אהב במיוחד.
ביטול המבנה של שאלה ותשובה, וחידוד התובנה של המספרת
במקור, הפסקה נפתחת בשאלה של הכותבת ובתשובה לשאלה: "אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי? מסיבה אחת פשוטה:".
א. השאלה והתשובה יוצרות סגנון של הרצאה, פוסט או בלוג, שבו הכותב פונה במודע אל הקוראים, שואל אותם שאלה ומיד משיב עליה. בעריכה ויתרתי על צורת הפנייה הזאת, כדי לשמור על רצף סיפורי ועל קול מספר שאינו מודע לקהל הקוראים.
ב. המילה "אז" יוצרת קשר ישיר בין המשמעות הלא מחמיאה של המושג "מסחאי" לבין הגאווה של המספרת. מכך משתמע כאילו היא מקבלת את המשמעות השלילית, אך למרות זאת מצאה סיבה להתגאות בסבה. בעריכה יצרתי מעבר אחר: מן המשמעות שאנשים מייחסים למושג אל המשמעות שהתחדדה למספרת מתוך סיפוריו של סבה, בלי ליצור תחושה של ויתור או פיצוי.
ג. המבנה "מסיבה אחת פשוטה" מכין את הקוראים להסבר מפורש ומגדיר מראש שקיימת סיבה אחת. בעיניי, אין כאן סיבה אחת אלא תהליך של הבנה. לכן כתבתי: "אולם מהסיפורים שתיעדתי בביקוריי אצל סבי במושבה התחדדה לי המשמעות האחרת של המושג…". כך התובנה עולה באופן טבעי מן הסיפורים עצמם.
ד. גם המילה "פשוטה" אינה מדויקת בעיניי. לא מדובר בסיבה פשוטה, אלא במשמעות שהתבררה למספרת בהדרגה מתוך היכרות עמוקה עם סיפוריו של סבה. משום כך העדפתי לתאר את התהליך שעברה, ולא להציג אותו כתשובה פשוטה לשאלה.
החלפת הצהרת הגאווה במהלך סיפורי
במקור, הכותבת שואלת: "אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי?" אולם אין לכך בסיס בטקסט שקודם לשאלה, שכן שם היא מתארת את הנסיבות שבגללן סבא לא למד בתיכון ולא רכש השכלה פורמלית, ואין בין שתי הפסקאות קשר של ניגוד. בעריכה יצרתי ניגוד בין המשמעות הלא מחמיאה של המושג "מסחאי" לבין המשמעות שהתחדדה למספרת, באמצעות המילה "אך": "…אך מהסיפורים שתיעדתי בביקוריי אצלו במושבה התחדדה לי המשמעות האחרת של המושג…"
משום כך גם לא היה צורך להזכיר במפורש את תחושת הגאווה של המספרת. בנוסף, הניסיון לשלב אותה בפסקה יצר תחושה מאולצת ופגע בזרימה. הגישה שלי בעריכה ספרותית ולשונית היא שכאשר רעיון לא משתלב באופן טבעי בטקסט, אין לכפות אותו, אלא למצוא פתרון שיבטא אותו בעקיפין. במקרה הזה, עצם הניגוד בין המשמעות הלא מחמיאה של המושג לבין המשמעות שהתחדדה למספרת, יחד עם התובנות שאליהן הגיעה על מסחאי אמיתי, מבטא את תחושת הגאווה גם בלי לומר אותה במפורש.
בניית משמעותו של המושג "מסחאי" ומעבר מהמשמעות המקובלת למשמעות העמוקה
במקור נכתב: "בדרך כלל אין זה כינוי מכובד". בעריכה נמנעתי מהמילה "כינוי", משום שהיא נושאת מעצם טבעה מטען חברתי ולעיתים גם שלילי. במקום זאת כתבתי: "בדרך כלל כשאומרים על אדם שהוא 'מסחאי'…", וכך העברתי את הדגש מן המושג עצמו אל כוונתו של מי שמשתמש בו. בדרך זו מתואר השימוש המקובל במילה, בלי להגדיר אותה מראש ככינוי שלילי.
אף שהמשפט התארך, בחרתי שלא לפצלו. היה חשוב לי להציג ברצף אחד את שתי המשמעויות של המושג: תחילה את המשמעות שאנשים מייחסים לו בדרך כלל, ומייד אחריה את המשמעות שהתחדדה למספרת מתוך סיפוריו של סבה. אילו פוצל המשפט, הניגוד ביניהן היה נחלש והמעבר מהתפיסה המקובלת אל התובנה האישית היה מאבד מעוצמתו.
לאחר שהמשמעות האחרת של המושג התבררה, כתבתי: "סבא היה מסחאי אמיתי שאהב את הארץ בכל נימי נפשו." כך הביטוי "מסחאי אמיתי" מופיע כמסקנה טבעית של התהליך שעברה המספרת ושל המשמעות החדשה שגילתה במושג. אהבת הארץ היא ההסבר לכך שהוא בעיניה מסחאי אמיתי.
נטרול המלכוד שבהגדרת המושג מסחאי, על ידי הפרדה בין עובדות לתיוג לא מחמיא
במקור, התכונות "פשוט" ו"לא משכיל" מופיעות כחלק מההגדרה הלא מחמיאה של מסחאי, הכוללת גם את "נאיבי" ו"נעבעך", בעוד שהמחברת מאשרת רק את "פשוט" ו"לא משכיל" "זה נכון, סבא היה אדם פשוט ולא משכיל." בעריכה הפרדתי בין שני רבדים:
א. בפסקה 2 ציינתי את התכונות "פשוט" ו"חסר השכלה פורמלית" (ולא "לא משכיל") כעובדות ניטרליות: "סבא היה איש פשוט וחסר השכלה פורמלית. זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי במושבה פרצו מאורעות 1936. " כדי להימנע מהמלכוד שנוצר כחלק מההגדרה המורכבת של מסחאי, לא קשרתי את התכונות האלה למושג, והסברתי את הנסיבות שמנעו מסבא ללמוד בתיכון.
ב. את פסקה 3 פתחתי במשמעות הלא מחמיאה שאנשים מייחסים בדרך כלל למושג מסחאי: "בדרך כלל כשאנשים אומרים 'מסחאי', הם מתכוונים לאדם נאיבי, נעבעך ביידיש, איש פשוט ולא משכיל במובן הלא מחמיא." את הביטוי "במובן הלא מחמיא" ייחסתי ל"פשוט* ו"לא משכיל", בניגוד ל"פשוט" ו"חסר השכלה פורמלית" בפסקה הקודמת. לגבי "נאיבי" ו"נעבעך", המשמעות השלילית עולה מעצם המילים.
ג. אף שבבירור שערכתי גיליתי ש"נעבעך" מוגדר כעלוב ומסכן ולא כאדם נאיבי, שמרתי על פרשנותה של הכותבת ועל סדר התכונות. עם זאת, השמטתי את התכונה "ישיר", משום שהיא נתפסת בדרך כלל כתכונה חיובית ולכן אינה מתאימה להגדרה הלא מחמיאה.
העברת המוקד מהריאיון אל התהליך והמשמעות
במקור נכתב: "כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות…" בעריכה שילבתי את הראיונות במרומז, דרך התיעוד: " אך מהסיפורים שתיעדתי בביקוריי אצלו במושבה התחדדה לי המשמעות ……" כך נשמר הרעיון שהמחברת ביקרה אותו ותיעדה את סיפוריו, אך במקום להדגיש את פעולת הריאיון, הדגש עובר אל התהליך שעברה בעקבות הסיפורים שתיעדה. כך זה גם לא מבליט אותה, והזרקור מופנה אל ההבנה שהתגבשה אצלה על משמעות המושג מסחאי.
מיקום "מסחאי אמיתי" בהקשר הנכון
את הרעיון של "מסחאי אמיתי" שנקטע בפסקה הקודמת העברתי לכאן, וקשרתי אותו עם אהבת הארץ: "סבא היה מסחאי אמיתי שאהב את הארץ בכל נימי נפשו".
עיבוי התיאור, והצגת התרומה ליישוב כפרשנות של המספרת
במקור נכתב: "כל סיפור שלו היה על תרומתו ליישוב בארץ", והרגשתי שניסוח זה לא משקף את הסיפורים המופיעים בהמשך. לכן עיביתי את המשפט: "בכל סיפוריו הוא דיבר בהתלהבות על פועלו ועל האירועים שליוו אותו…"
בנוסף, הניסוח במקור עלול ליצור את הרושם שסבא הדגיש את תרומתו. בעוד שמהסיפורים עולה שהוא סיפר על אירועים, על פעולות שביצע ועל האתגרים שניצבו בפניו, והמספרת היא שיצקה להם את משמעותם כתרומה ליישוב בישראל. משום כך העברתי את התרומה מהדיבור של סבא אל המסקנה של המספרת: "…ומהם למדתי על תרומתו ליישוב בישראל.."
מיקום תפקידיו של סבא בהקשר של אהבת הארץ
בעריכה שיניתי את מבנה הפסקה כדי שכל מעשיו של סבא, המשקפים את אהבתו לארץ ואת תרומתו ליישוב, יוצגו כרצף רעיוני אחד. במקור, תפקידיו הציבוריים – יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור – מופיעים בתחילת הסיפור כנתונים ביוגרפיים, ואילו אחריותו על הסליק של כפר תבור מופיעה בהמשך, במסגרת הסיפור שאהב לספר. בכך נוצרת הפרדה בין תפקידיו הציבוריים לבין תפקידו בסליק, אף ששלושתם מבטאים את אהבתו לארץ ואת תרומתו ליישוב. בעריכה איחדתי את שלושת התפקידים ומיקמתי אותם בפסקה העוסקת במשמעותו העמוקה של המושג "מסחאי".
מניעת הבלעת מידע חשוב, והפרדה בין תפקידים לסיפורים
במקור נכתב שסבא "אהב לספר על הסליק של כפר תבור, שעליו היה אחראי". מבנה השעבוד מבליע מידע חשוב – תפקידו כאחראי על הסליק – והופך אותו למידע נלווה לעומת המידע על מה שאהב לספר. בעריכה הצגתי את האחריות על הסליק כתפקיד העומד בפני עצמו, לצד שני תפקידיו הציבוריים האחרים, משום ששלושתם מבטאים את אהבתו לארץ ואת תרומתו ליישוב, והפרדתי בין תפקידים לבין סיפורים.
ביטול הפנייה הישירה לקוראים ויצירת מעבר טבעי לסיפור הסליק
במקור, הכותבת פונה ישירות לקוראים: "והכי הרבה הוא אהב לספר על הסליק של כפר תבור, שהוא היה אחראי עליו. ואת הסיפור הזה אשמח לשתף אתכם."
סגנון זה יוצר שני קשיים. ראשית, הוא מזכיר בלוג או פוסט, ומנתק את האשליה שמדובר בסיפור שבו המספרת משמשת מספרת חיצונית. שנית, הוא ממסגר את הסיפור על הסליק כסיפור אחד שיבוא בהמשך, בעוד שבפועל מדובר בכמה סיפורים הקשורים לסליק: הסליק עצמו, רכישת כלי הנשק, החבאת כלי הנשק באוטובוס והסצנה עם המייג'ור.
בעריכה כתבתי: "את הסיפורים על הסליק אהב במיוחד." כתבתי "סיפורים" ברבים, והמשפט עומד בפני עצמו ומתקשר למשפט: "בכל סיפוריו הוא דיבר בהתלהבות על פועלו ועל האירועים שליוו אותו…". כמו כן הוא מתחבר באופן טבעי לתפקידו כאחראי על הסליק, שהוזכר לפני כן: "… והיה אחראי על הסליק של המושבה. את הסיפורים על הסליק…"
המבנה החדש – שבו הדגשתי את משמעותו של המושג "מסחאי", הפרדתי בין תפקידים לסיפורים, והצגתי את תפקידו כאחראי על הסליק אחרון – יוצר מעבר טבעי יותר אל סיפור הסליק בפסקה הבאה, הסליק צומח באופן טבעי מתוך תיאור פועלו של סבא ואהבתו לארץ.
פסקה 4
המקור
בסליק היו כ-30 רובים, מקלע פולני, כ-500 כדורים לכל רובה, מרגמה, פגזים ורימוני יד. כלי הנשק הוסתרו בצינורות שהולחמו מצד אחד, והיו מבורגים מהצד האחר. כלי הנשק נעטפו בנייר צלופן ונמשחו בגריז. הצינורות הוטמנו תחת מרצפות בית המורים ומזכירות הכפר, כיום הספרייה של כפר תבור, בבור שנחפר במיוחד לכך. על הצינורות הונחה תבנית עץ מלאה עפר. עליה הונחו המרצפות. פעם בשנה הוצאו כלי הנשק בלילה לניקוי. ביום, בזמן הניקוי, הוסתרו כלי הנשק בעליית הגג של בית הכנסת.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
היו להם בסליק כ-30 רובים, הוא סיפר, וכ-500 כדורים לכל רובה, וכן תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד. הם מרחו על כלי הנשק גריז, עטפו אותם בנייר צלופן והכניסו אותם לתוך צינורות גדולים, בצד אחד הלחימו אותם ובצד השני הבריגו. את הצינורות הסתירו בתוך בור שחפרו מתחת למרצפות בבית המורים ובמזכירות המושבה, במקום שבו שוכנת כיום הספרייה של כפר תבור. על הצינורות הם הניחו תבנית עץ מלאה בעפר, ומעליה את המרצפות. פעם בשנה הם הוציאו בלילה את כלי הנשק כדי לנקות אותם, ובזמן הניקוי הסתירו אותם בעליית הגג של בית הכנסת.
לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.
הדגשת העשייה של יהודה באמצעות פעלים פעילים, המחליפים את הפעלים בסביל
בעריכה שיניתי את פועלי הסביל (באדום) לפעיל (בכחול). ביצירות ספרות אני מעדיפה להשתמש בפעיל ולא בסביל היכן שכדאי ואפשר. במקרה הזה לפעיל יש יתרון מיוחד, משום שהוא מדגיש את העשייה של יהודה.
תיקון סדר הפעולות, ליצירת רצף הגיוני
סדר הפעולות המופיע במקור יוצר חור בעלילה, ובייחוד המשפט שמתאר קודם את עטיפת הנשק בצלופן ואחריה את משיחת הגריז. זה היה סדר הפעולות במקור: הסתרת כלי הנשק בצינורות, טיפול בצינורות, עטיפת כלי הנשק בצלופן, משיחת גריז על כלי הנשק, הסתרת הצינורות. בעריכה שיניתי את סדר הפעולות: משיחת גריז על כלי הנשק, עטיפת כלי הנשק בצלופן, הסתרת כלי הנשק בצינורות, טיפול בצינורות, הסתרת הצינורות.
איתור אי-בהירות המחייבת בירור
אופציית עריכה נוספת – העברת סיפור הסליק לקולו של סבא
המקור
בסליק היו כ-30 רובים, מקלע פולני, כ-500 כדורים לכל רובה, מרגמה, פגזים ורימוני יד. כלי הנשק הוסתרו בצינורות שהולחמו מצד אחד, והיו מבורגים מהצד האחר. כלי הנשק נעטפו בנייר צלופן ונמשחו בגריז. הצינורות הוטמנו תחת מרצפות בית המורים ומזכירות הכפר, כיום הספרייה של כפר תבור, בבור שנחפר במיוחד לכך. על הצינורות הונחה תבנית עץ מלאה עפר. עליה הונחו המרצפות. פעם בשנה הוצאו כלי הנשק בלילה לניקוי. ביום, בזמן הניקוי, הוסתרו כלי הנשק בעליית הגג של בית הכנסת.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
"היו לנו בסליק 30 רובים בערך", הוא סיפר, "ואיזה 500 כדורים לכל רובה. היה לנו תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד. מרחנו על הנשק גריז, עטפנו אותו בנייר צלופן, ואת הכול הכנסנו לתוך צינורות גדולים. בצד אחד הלחמנו ובצד השני הברגנו. את הצינורות הסתרנו בתוך בור שחפרנו מתחת למרצפות בבית המורים ובמזכירות של הכפר, היום זאת הספרייה של כפר תבור. על הצינורות הנחנו תבנית עץ מלאה בעפר, ועליה שמנו בחזרה את המרצפות. פעם בשנה היינו מוציאים בלילה את כלי הנשק לניקוי. בזמן שניקינו, הסתרנו אותם בעליית הגג של בית הכנסת".
באתר אני מדגימה אופציית עריכה נוספת, של סיפור הסליק בקולו של סבא. עברתי מגוף שלישי לגוף ראשון ונתתי לסבא קול משלו. הזרקור עובר אליו והפסקה נפתחת בקולו: "'היו לנו בסליק 30 רובים בערך', הוא סיפר…".
נימוקים:
א. שינוי מוקד המסירה והעברת רשות הדיבור: יש ערך לכך שהקוראים ישמעו את סיפוריו בקולו ולא באמצעות תיווכה של המספרת. במקום לקבל את סיפור הסליק מפיה, היא מעבירה את רשות הדיבור ליהודה. כך דבריה בפסקה הקודמת על אהבתו המיוחדת לספר על הסליק מקבלים חיזוק מיידי, משום שהקוראים פוגשים אותו מספר בהתלהבות בגוף ראשון.
ב. החוויה הספרותית והאותנטיות: המעבר לגוף ראשון מחזק את תחושת האותנטיות. במקום לשמוע על הסליק מפי המספרת, הקוראים חווים את האירועים כאילו יהודה עצמו משחזר אותם מזיכרונו.
ג. ההצדקה נובעת מהראיונות והתיעוד: מדובר בסיפורים שסיפר לנכדתו והיא תיעדה אותם. גם אם לא רשמה אותם מילה במילה, ברור שהטקסט נבנה מתוך דבריו. משום כך יש היגיון ספרותי לאפשר לקוראים לשמוע חלק מן הסיפורים בקולו, כפי שסיפר אותם, ולא רק באמצעות עיבודה של המספרת.
ד. תקדים הציטוטים בסיפור: בסיפור כבר מופיעים ציטוטים ישירים של יהודה ושל המייג'ור. בעריכה הרחבתי את אותו עיקרון גם לסיפור הסליק, וכך נשמרת עקביות בדרך שבה הקוראים נחשפים לדבריו של יהודה.
עיצוב לשונו של יהודה בגוף ראשון
הדיבור בגוף ראשון נכתב בסגנון פשוט, טבעי וחופשי. יהודה מתואר כאדם פשוט, ולכן גם לשונו צריכה להישמע פשוטה, טבעית וקרובה לדיבור. ההבדל בין לשונו הפשוטה של יהודה לבין לשונה הגבוהה יחסית של המספרת יוצר מעבר טבעי ואמין בין שני הקולות, ומבליט את זהותו של כל אחד מהם.
הוספתי את המילה "לנו" כדי להדגיש את תחושת השייכות והעשייה המשותפת. שמרתי על דיוק מול המקור, וכאשר במקור הופיע הקיצור "כ-", השתמשתי במילים טבעיות יותר לדיבור, כגון "בערך", "איזה" ו"משהו כמו", המבטאות הערכה.
בנוסף, יצרתי מבנה פירוט מתלהב: "היו לנו בסליק 30 רובים בערך… ואיזה 500 כדורים לכל רובה, היה לנו תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד", כמו אישה שמתארת מה בישלה: "עשיתי ממולא, עשיתי דגים, עשיתי עוף בתנור, עשיתי אורז עם צימוקים". בכך ניסיתי ליצור תחושה שיהודה נזכר בפריטים בזה אחר זה ולא מוסר רשימת ציוד יבשה.
פסקה 5
המקור
בשנת 1945 הציעה ההגנה לכפר תבור לרכוש עוד כלי נשק: רובה אנגלי ותת-מקלע בתמורה ל-45 לירות. כדי לממן את הסכום הוחלט למכור פסי ברזל מבריכת המים הישנה. מרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, וסבא פירקו את הפסים ומכרו אותם. בכסף שקיבלו רכש סבא את כלי הנשק.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
בשנת 1945 ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. כדי לממן את הרכישה הוחלט במושבה לפרק את פסי הברזל מבריכת המים הישנה ולמכור אותם. על המשימה היו אחראים סבא ומרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז.
הימנעות מסגנון רשמי המקדים נשוא לנושא
במקור נכתב "הציעה ההגנה", ושיניתי ל"ההגנה הציעה". בעריכת פרוזה אני לא ממהרת להקדים נשוא לנושא, משום שהוא יוצר סגנון אקדמי קר ומרוחק, וגם כאן לא השתמשתי בו.
הבחנה בין סביל מוצדק לסביל מיותר
במקור נכתב "הוחלט": כאן השארתי את הסביל, כי לא ידוע מי החליט, כנראה זה הוחלט בהנהלת המושבה.
נקודתיים. במקור נכתב "לרכוש עוד כלי נשק: רובה…". בסיפור המקורי יש עוד 3 מופעים של נקודתיים: "דבר אחד עלה מן הראיונות:"; "מסיבה אחת פשוטה:"; "ואת הסיפור הזה אשמח לשתף איתכם:". בעיניי, נקודתיים לפני פירוט זרות לפרוזה ויצירות ספרות. הן דידקטיות ונוקשות ואני מעדיפה להשתמש בהן רק כשזה הכרחי.
הימנעות מפירוט מיותר
במקור מתוארת: א. ההחלטה למכור את פסי הברזל כדי לקנות נשק; ב. הביצוע – פירוק ומכירה של הפסים; ג. קניית הנשק בכספי התמורה. בעריכה צמצמתי לפעולה אחת: "הוחלט במושבה לפרק את פסי הברזל מבריכת המים הישנה ולמכור אותם. על המשימה היו אחראים סבא ומרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז". לדעתי, אין צורך לציין שבכספי התמורה הם קנו את הנשק, משום שבפסקה הבאה מבינים את זה. כמו בסרט, לא תמיד צריך לראות את הסצנה המלאה עד הסוף, אפשר להבין על כך מהסצנה הבאה.
במקור נכתב בפסקה הקודמת שסבא רכש את הנשק. אך לא ציינתי זאת משום שממילא נכתב שסבא ומרדכי היו אחראים על כך.
פסקה 6
המקור
מכונית של ההגנה הגיעה לכפר תבור עם הרובה ותת-המקלע. כמו כן הביאו אנשי ההגנה 500 כדורים לרובה וכאלף כדורים לתת-המקלע. כשנבדק תת-המקלע, התברר שאינו תקין. ולכן בהגנה דרשו מהם להחזיר את כלי הנשק.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
כלי הנשק שרכשו הגיעו לכפר תבור במכונית של ההגנה, ואיתם קיבלו אנשי המושבה 500 כדורים לרובה האנגלי וכ-1,000 כדורים לתת-המקלע. כשבדקו את תת-המקלע, התברר שהוא לא תקין ובהגנה הורו להם להחזיר את הנשק הפגום יחד עם הכדורים.
תחימת אירוע משמעותי בפסקה נפרדת
במקור, הגעת הרכב של ההגנה אחרי רכישת כלי הנשק מופיעה באותה פסקה ולא בפסקה נפרדת. בעריכה פתחתי פסקה חדשה כדי להפריד בין הרכישה לאירוע של הגעת כלי הנשק, משום שהוא משמעותי.
העברת הדגש מאמצעי ההובלה להגעת כלי הנשק
במקור נכתב: "מכונית של ההגנה הגיעה לכפר תבור עם הרובה ותת-המקלע". בעריכה העברתי את הדגש מאמצעי ההובלה אל האירוע עצמו. במקום להתמקד בכך שמכונית של ההגנה הגיעה לכפר תבור, התמקדתי בהגעת כלי הנשק למושבה, משום שזו העובדה המשמעותית מבחינת הסיפור: "כלי הנשק שרכשו הגיעו לכפר תבור במכונית של ההגנה..".
השלמת מבצע הפעולה על בסיס ההקשר
המרתי מבנה סביל למבנה פעיל. במקום "כשנבדק תת-המקלע" כתבתי "כשבדקו את תת-המקלע". הכותבת לא ציינה מי בדק את תת המקלע ומי הודיע להגנה. מכיוון שבמקור נכתב שסבא ומרדכי היו אחראים על פירוק פסי הברזל והמכירה, שיערתי שכשאנשי ההגנה הגיעו הם היו שם ובדקו. במצב אמיתי, זהו פרט נוסף לבדיקה עם הכותבת.
ריכוך הטון ללא שינוי המשמעות
שיניתי את הטון. במקום הניסוח "בהגנה דרשו מהם להחזיר", שעלול להתפרש גם כתגובה תקיפה, כתבתי "הורו להם להחזיר". הניסוח החדש מתאר הוראה במסגרת שרשרת הפיקוד, מבלי להוסיף גוון שאינו הכרחי.
הקדמת מידע למקומו הטבעי
במקור, רק בהמשך הסיפור מתברר שהדרישה הייתה להחזיר גם את כל גם כל הכדורים (500 של הרובה האנגלי וכ-1000 של תת המקלע): "הכניס אותו לתוך מזוודה בין סמרטוטים ועיתונים עם כל הכדורים שקיבלו". בעריכה הקדמתי את המידע לשלב קבלת ההוראה, כדי שהכנסת הכדורים למזוודה תהיה המשך טבעי של ההתרחשות ולא מידע חדש שמתגלה בדיעבד.
הבחנה בין קשר סיבתי לבין השתלשלות האירועים
דייקתי את הקשר הלוגי בין האירועים. במקור נכתב: "התברר שאינו תקין. לכן בהגנה דרשו מהם להחזיר את כלי הנשק." המילה "לכן" מציגה את הדרישה להחזיר את כלי הנשק כתוצאה ישירה מהתקלה. בעריכה השמטתי אותה, משום שלא מדובר בקשר סיבתי מובהק אלא ברצף של אירועים: לאחר שהתברר שתת־המקלע אינו תקין, הם הודיעו על כך למטה ההגנה, ושם התקבלה ההחלטה להחזיר את כלי הנשק. כך נשמר סדר ההתרחשות מבלי ליצור קשר סיבתי שאינו נאמר במפורש.
פסקה 7
המקור
סבא סיים באותו הזמן קורס מ"כ בהגנה, והוטל עליו להביא את כלי הנשק הפגומים למטה הנפה בכנרת. היות ולנוטר היה רישיון לשאת רובה אנגלי, הוא נשא את הרובה בגלוי. את תת-המקלע פירק והכניס אותו לתוך מזוודה בין סמרטוטים ועיתונים עם כל הכדורים שקיבלו. סבא נסע באוטובוס במדי הנוטר מכפר תבור לטבריה דרך כנרת. את המזוודה הכבדה הניח ליד הנהג, והוא עצמו התיישב בחלק האחורי של האוטובוס.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
באותם ימים סבא סיים קורס מפקדי כיתה בהגנה והוטל עליו להביא את כלי הנשק למטה הנפה בכנרת. הוא פירק את תת-המקלע והכניס אותו למזוודה בין סמרטוטים ועיתונים יחד עם כ-1,500 כדורים, וכך עלה לאוטובוס שיצא מכפר תבור, לבוש במדי נוטר. לנוטרים היה רישיון לשאת רובה אנגלי והוא נשא אותו בגלוי, ואת המזוודה הניח ליד הנהג ועבר להתיישב בחלקו האחורי של האוטובוס.
הבהרתי את היקף המשימה. במקור נכתב שסבא נשלח להביא "את כלי הנשק הפגומים", אף שרק תת המקלע הוצג כפגום. בעריכה כתבתי "את כלי הנשק", וכך נשמרת העקביות עם מהלך הסיפור.
איחדתי מידע. במקור מופיע תיאור מדי הנוטר, הרובה הגלוי והנסיעה באוטובוס. בעריכה שילבתי אותם בתמונה אחת – סבא עלה לאוטובוס עם מזוודה שבה החביא את תת המקלע והכדורים, ואת הרובה האנגלי שנדרש להחזיר להגנה נשא בגלוי כשהוא לבוש במדי נוטר. כך הקוראים מקבלים תמונה מלאה של מראהו ושל הסיבה לכך שלא עורר חשד.
במקום "עם כל הכדורים שקיבלו", חידדתי שמדובר בכ-1,500 כדורים.
אומנם המשפט "הוא פירק את תת-המקלע והכניס אותו למזוודה בין סמרטוטים ועיתונים יחד עם כ-1,500 כדורים, וכך עלה לאוטובוס שיצא מכפר תבור, לבוש במדי נוטר" ארוך, אבל הרגשתי שאם הייתי מפצלת בין המשפטים הייתי שוברת את הזרימה, את הרעיון והקצב. מאותה סיבה לא הרביתי בפסיקים.
פסקה 8
המקור
והנה בתחנה של כפר קמא עלו כ-30 חיילים צ'רקסים מחיל הכפר. עימם עלו גם קצינים. בשל כך היה סבא דרוך.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
הנסיעה עברה בשקט, עד שהגיעו לכפר קמא. בתחנה חיכו כ-30 חיילים צ'רקסים מחיל הכפר וקצינים אנגלים, והחלו לעלות לאוטובוס. סבא נדרך.
במקור, החל מחלק זה ועד הסוף, הטקסט מופיע בפסקה אחת.
1. העדפתי לבנות את המתח מתוך ההתרחשות עצמה. במקום להשתמש במילה "והנה", שמסמנת הפתעה, יצרתי רצף כרונולוגי שבו יש רמז לתפנית. במקום לספר על החיילים והקצינים, הוספתי משפט המתאר שהנסיעה עברה בשקט עד שהאוטובוס נעצר בתחנת כפר קמא. כך נוצר מעבר טבעי מהשגרה אל רגע המתח.
2. הצגתי את ההתרחשות בסדר כרונולוגי. במקור החיילים כבר "עלו" לאוטובוס. בעריכה האוטובוס נעצר תחילה, אחר כך החיילים החלו לעלות, ורק לאחר מכן מתוארת תגובתו של סבא. כך הקוראים יכולים לעקוב אחר השתלשלות האירועים בזמן אמת.
3. הבהרתי את זהות הקצינים. במקור נכתב רק "קצינים". בעריכה ציינתי שמדובר בקצינים אנגלים. ההחלטה לא התבססה על תהליך של בירור, הסקה ואימות.
א. במקור החיילים הצ'רקסים והקצינים מוצגים כשתי קבוצות נפרדות, דבר המרמז שלקצינים הייתה זהות שונה.
ב. בהמשך הסיפור מתברר שאחד מהם הוא מייג'ור בריטי.
ג. שאלתי את המחברת, והיא אישרה שמדובר בקצינים אנגלים.
ד. כדי להבין את משמעות דריכותו המיידית של סבא ערכתי גם בירור היסטורי. מהבירור עלה כי באותה שנה היחסים בין היישוב היהודי לשלטון הבריטי היו בשפל. הבריטים ראו בהגנה ארגון מחתרתי מסוכן, והחזקת נשק בלתי חוקי נחשבה לעבירה חמורה שעונשה מאסר ממושך, ולעיתים אף מאסר עולם. חשודים בפעילות מחתרתית עברו לעיתים קרובות חקירות קשות בניסיון להוציא מהם מידע על חבריהם ועל מבנה הארגון. יהודה ידע שחשיפת הפעילות המחתרתית בכפר תבור עלולה לגרור חיפושים נרחבים במושבה, מעצרים ואף הריסת בתים. הרקע ההיסטורי הזה חיזק את המסקנה שדריכותו של יהודה קשורה לזהותם של הקצינים, שהיו אנגלים. (אילו היה מדובר בעבודת עריכה רגילה מול לקוח, הייתי בודקת עם המחברת אם היא מעוניינת לשלב את הרקע ההיסטורי כחלק מהסיפור.)
4. המרתי תיאור מצב בתיאור תגובה. במקום "בשל כך סבא היה דרוך" כתבתי "סבא נדרך". הפועל "נדרך" מתאר את רגע השינוי שנוצר בעקבות עליית החיילים והקצינים, וממחיש את תגובתו המיידית של סבא לאירוע. בנוסף, השמטתי את הביטוי "בשל כך". בדומה להשמטות "ולכן", גם כאן אין צורך לציין את הקשר בין האירועים.
פסקה 9
המקור
קצין בדרגת מיג'ור (מקביל לרב-סרן) נתקל במזוודה וניסה להזיז אותה. "של מי המזוודה הזאת?" שאל בערבית.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
אחד הקצינים, בדרגת מייג'ור, נתקל במזוודה וניסה להזיז אותה. "של מי המזוודה הזאת?" הוא שאל בערבית.
- הבהרתי את זהות הדמות. במקום להציג "קצין בדרגת מייג'ור", כתבתי "אחד הקצינים, בדרגת מייג'ור". כך ברור שמדובר באחד הקצינים שעלו לאוטובוס בפסקה הקודמת, ונשמר הרצף בין הסצנות.
- צמצמתי מידע שאינו חיוני להבנת ההתרחשות. השמטתי את ההסבר בסוגריים – "מקביל לרב־סרן" – משום שאינו תורם להתפתחות הסיפור וקוטע את רצף הקריאה.
פסקה 10
המקור
איש לא ענה. דממה השתררה באוטובוס, והיה אפשר לשמוע את רעש המנוע של האוטובוס.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
איש לא ענה. רק רעש המנוע נשמע באוטובוס.
- הידקתי את הניסוח. במקום המבנה הארוך "והיה אפשר לשמוע את רעש המנוע של האוטובוס", כתבתי "ורק רעש המנוע נשמע". הניסוח החדש קצר, ישיר וטבעי יותר.
- הפחתתי חזרה מיותרת. במקור המילה "אוטובוס" מופיעה פעמיים באותו משפט. בעריכה הוזכר האוטובוס פעם אחת בלבד, מבלי לפגוע בבהירות.
- חיזקתי את תחושת השקט והמתח. הוספת המילה "רק" מדגישה ששום קול אחר לא נשמע מלבד רעש המנוע, וכך מעצימה את הדממה ששררה באוטובוס.
- דייקתי את משמעות התיאור. הביטוי "היה אפשר לשמוע" משמש בדרך כלל כדי להדגיש שקול מסוים, שבדרך כלל נבלע ברעשי הרקע, נעשה לפתע מובחן משום שהסביבה השתתקה. לעומת זאת, רעש מנוע של אוטובוס אינו קול חריג או חלש שיש צורך "לאפשר" את שמיעתו. לכן הניסוח "רק רעש המנוע נשמע" מדויק יותר: הוא אינו מתאר את יכולת השמיעה של הנוכחים, אלא את העובדה שכל הקולות האחרים נעלמו ורק קולו של המנוע נותר.
פסקה 11
המקור
המיג'ור שאל שוב. זעה בצבצה על המצח של סבא. הוא התפלל שהמיג'ור יניח לעניין המזוודה. אך לא, המיג'ור איבד את הסבלנות וקרא בשאגה: "תענו לי! של מי המזוודה?"
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
המייג'ור שאל שוב: "של מי המזוודה הזאת?"
זיעה החלה לבצבץ על מצחו של סבא. הוא התפלל שהקצין יניח לעניין, אבל המייג'ור איבד את סבלנותו ושאג: "תענו לי! של מי המזוודה?"
- הצגתי את השאלה החוזרת של המייג'ור. במקור נכתב רק "המייג'ור שאל שוב", מבלי לחזור על תוכן השאלה. בעריכה הצגתי אותה במלואה: "של מי המזוודה הזאת?" החזרה מעצימה את המתח וממחישה כיצד, מצד אחד, יהודה מתחיל להילחץ, ומצד אחר, סבלנותו של המייג'ור הולכת ופוקעת. כך נוצר קשר ברור בין שאלתו החוזרת של המייג'ור לבין תגובותיהם של שתי הדמויות.
- חידדתי את התפתחות המתח. במקור נכתב: "זיעה בצבצה על המצח של סבא." בעריכה כתבתי: "זיעה החלה לבצבץ על מצחו של סבא." הפועל "החלה לבצבץ" מדגיש את תחילתו של תהליך ההזעה, ובכך משקף את ההסלמה ההדרגתית במתח. יהודה אינו שטוף זיעה בבת אחת; הלחץ מתחיל להתגבר עם התעקשותו של המייג'ור. בנוסף, החלפתי את הצירוף "על המצח של סבא" ב**"על מצחו של סבא"**, שהוא טבעי וקולח יותר בעברית.
- הפחתתי חזרה מיותרת. במקור נכתב: "הוא התפלל שהמייג'ור יניח לעניין המזוודה." מאחר שכל הסצנה עוסקת במזוודה, אין צורך לחזור ולציין אותה שוב. לכן כתבתי: "הוא התפלל שהקצין יניח לעניין."
- גיוונתי את דרכי האזכור של אותה דמות. במקור המילה "מייג'ור" חוזרת שלוש פעמים בפרק זמן קצר. לאחר שהדמות כבר הוצגה, אין צורך לחזור שוב ושוב על דרגתה. לכן באחד המופעים החלפתי את הכינוי "מייג'ור" ב"הקצין", ובכך הפחתתי חזרה מיותרת מבלי לפגוע בבהירות.
- התאמתי את סגנון המסירה לנקודת המבט של המספר. במקור נכתב "אך לא". צירוף זה אופייני יותר למספר בעל קול אישי, המספר את האירועים לקוראים ומעכב לרגע את ההתרחשות כדי ליצור אפקט דרמטי. מאחר שהסיפור מסופר כאן בידי מספר חיצוני, החלפתי אותו ב*"אבל"*, היוצר רצף טבעי בין מחשבתו של יהודה לבין תגובתו של המייג'ור, מבלי לחרוג מאופן המסירה של הסיפור.
- הידקתי את התיאור. במקום "קרא בשאגה" כתבתי "שאג". הפועל "שאג" כבר מבטא את אופן הקריאה, ולכן אין צורך בשם הפעולה. הניסוח החדש קצר, מדויק וחזק יותר.
פסקה 12
המקור
סבא ראה שהמיג'ור לא יוותר, ולכן נעמד זקוף ואמר בביטחון מקווה שלא יראו שהוא מזיע: "אני בעל המזוודה".
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
סבא הבין שהוא לא מתכוון לוותר.
הוא נעמד זקוף ואמר באנגלית, בקול בטוח: "זה שלי. המזוודה שלי", מקווה שהמייג'ור לא יבחין באגלי הזיעה שטפטפו על פניו.
- דייקתי את התהליך המחשבתי של יהודה. במקור נכתב: "סבא ראה שהמייג'ור לא יוותר." הפועל "ראה" מדגיש את מידת הוודאות של יהודה. בעריכה כתבתי: "סבא הבין שהוא לא מתכוון לוותר." הפועל "הבין" מעביר את הדגש לתהליך ההסקה של יהודה, ואילו הביטוי "לא מתכוון לוותר" מתמקד בכוונתו של המייג'ור ולא בתוצאה העתידית.
- התאמתי את לשון הדיבור לדמות. במקור יהודה אומר: "אני בעל המזוודה." אף שמדובר בציטוט, הניסוח גבוה ורשמי ואינו נשמע טבעי בדיבור. בעריכה כתבתי: "זה שלי. המזוודה שלי." כך נשמרת משמעות הדברים, אך הם נאמרים בלשונו הטבעית של יהודה. בנוסף, הניסוח החדש מבטא שייכות ובעלות באופן ישיר וחזק יותר.
- הבהרתי את שפת הדיבור. במקור מצוין שהמייג'ור פנה בערבית, אך לא נאמר באיזו שפה השיב לו יהודה. מאחר שמדובר בפרט המשפיע על הבנת הסצנה, ביררתי את הנושא. המחברת לא ידעה להשיב, ולכן הסתמכתי על ההקשר והסקתי שסביר שיהודה השיב באנגלית.
- דייקתי את הקשר הלוגי בין האירועים. במקור נכתב: "סבא ראה שהמייג'ור לא יוותר, ולכן נעמד זקוף…" המילה "ולכן" יוצרת קשר סיבתי ישיר בין שני המשפטים. בעריכה השמטתי אותה, משום שהעמידה הזקופה אינה תוצאה הכרחית של העובדה שהמייג'ור לא יוותר, אלא תגובתו המיידית של יהודה להבנת המצב. לכן הצגתי את ההתרחשות כרצף טבעי של אירועים.
- במקור, הניסוח "שהוא מזיע" מציג את ההזעה כאילו מדובר במידע חדש, אף שנכתב כבר במשפט הקודם שזיעה החלה לבצבץ על מצחו. בעריכה התייחסתי אל הזיעה כאל פרט שכבר הוצג, ולכן יהודה לא חושש שיגלו שהוא מזיע, אלא מקווה שהמייג'ור ישים לב לזיעה שכבר נראית עליו. כך נשמר הרצף בין המשפטים, ומחשבתו של יהודה הופכת לטבעית ומדויקת יותר.
פסקה 13
דיוק נקודת המבט, ייצוג קולו של יהודה והידוק הניסוח
המקור
הסתכל עליו המיג'ור לרגע קט. "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב".
סבא חזר להתיישב במקומו ונשם לרווחה.
לאחר עריכה ספרותית ולשונית
המייג'ור הביט בו לרגע ואמר: "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב".
סבא חזר להתיישב במקומו ונשם לרווחה. האוטובוס המשיך בדרכו לטבריה.
- במקור נכתב: "הסתכל עליו המייג'ור לרגע קט." המבנה מקדים את הנשוא לנושא ויוצר מעבר לסגנון מרוחק שלא מתאים לסיפור ושלא בחרתי בו גם במקרה של "הגיעה ההגנה". בעריכה כתבתי: "המייג'ור הסתכל עליי לרגע…" המבנה טבעי יותר, בנוסף, השמטתי את המילה "לרגע קט", משום שהיא לא מתאימה לסגנון הסיפור.
- הוספתי משפט בסגירת הסצנה. במקור הסצנה מסתיימת בכך שיהודה נושם לרווחה. בעריכה הוספתי את המשפט "האוטובוס המשיך בדרכו לטבריה." ראשית, במקור נכתב שהאוטובוס יצא מכפר תבור לטבריה דרך כנרת, ואני ציינתי שהאוטובוס יצא מכפר תבור. כאן יש לי הזדמנות לציין שהאוטובוס נסע לטבריה. שנית, סיפור הסליק הוא אחד הסיפורים של סבא, שהמספרת מספרת לנו. הרגשתי שאם הייתי סוגרת אותו בכך שסבא התיישב ונשם לרווחה, משהו חסר. כעת יש סגירה רחבה יותר.
