מי שטוען שבעריכה הלשונית מטפלים גם בסגנון של הספר תוך התייחסות לשיקולים ספרותיים, מדבר על עריכה שעקרונותיה דומים לעריכה ספרותית ולשונית ועל כן לא יכול לשלול עריכה משולבת שנעשית במקומות אחרים. אבל רק עריכה ספרותית אמורה להעניק לספר את צביונו הסגנוני דרך ניסוח. היא השפית הראשית, ובספרי פרוזה עריכה לשונית היא שוטפת הכלים.
- עינת קדם
- 6.11.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
אני רוצה להתעכב שוב על תפקידה של עריכה לשונית ועריכה ספרותית בספרי פרוזה כפי שאני רואה זאת. המטרה שלי היא לא להתנגח, אלא להציג סתירות בטיעוניהם של אלה המבטלים שירותי עריכה ספרותית ולשונית המשלבת בין שתי התמחויות – עריכה ספרותית שבמהלכה נעשית עריכה לשונית.
באחד המקומות שנתקלתי בהם מדגישים את חשיבותו של פיצול בין עריכה ספרותית ועריכה לשונית, ממקמים את שלב העריכה הלשונית כשלב שיכול לבוא אך ורק אחרי עריכה ספרותית, ומזהירים מפני עריכה לשונית ו"עריכה ספרותית" כפי שהם מגדירים זאת.
במקומות אלה מדמים את תפקידה של עריכה לשונית בתיקון שגיאות לשוניות לשטיפת כלים. עד כאן זה בסדר. אני טוענת שבפיצול בין התפקידים, תפקידה של עריכה לשונית בספר פרוזה מצטמצם לעומת תפקידה הנרחב בספרים שמאפייניהם לא ספרותיים, ואחד התפקידים שלה הוא לתקן טעויות לשון, אך לא בכל מצב (כתבתי על כך למשל ב"אילו קטעים", ו"נראה לי אני זז"). עוד אני טוענת, שבפיצול תפקידים, ניסוח וכניסה לפרטים ולדקויות הם פעולות של עריכה ספרותית. בעריכה ספרותית מקצועית עם כישורי כתיבה טובים בונים ומתאימים סגנון, קצב, אווירה, זרימה ומנגינה.
אכן, חשוב שעריכה לשונית תיעשה בחוכמה, אחרת היא תשנה את טעמו של התבשיל שעליו עמלו בעריכה ספרותית
אלא שבאותה נשימה נכתב שם שעריכה לשונית מטפלת גם בסגנון הכללי של הכתיבה, ושחשוב שהיא תיעשה בחוכמה, אחרת היא תשנה את הכוונה, הסגנון ומאפייני הדמויות שנכתבו במקור או פותחו בעריכה ספרותית. למעשה זוהי עריכה שעקרונותיה דומים לעקרונותיה של עריכה ספרותית ולשונית, המשלבת בעריכה הספרותית עריכה לשונית עם רגישות ספרותית, בהבדל עיקרי אחד: רק עריכה ספרותית אמורה להעניק לספר את צביונו הסגנוני דרך ניסוח. היא השפית הראשית, ובספרי פרוזה עריכה לשונית היא שוטפת הכלים.
בעריכה הספרותית והלשונית שלי אני מטפלת בכל ההיבטים הספרותיים והלשוניים בספר. כעורכת ספרותית אני מבשלת, מתבלת ומעצבת את המנה. אני קובעת את הניסוח, הסגנון, הקצב, הזרימה והאווירה, מנתבת את העלילה לכיוונים הרצויים, מטפלת באמינות, בהיגיון, במצב הרגשי, במשלב הלשוני, בסדר המילים במשפט, בחיבורים בין המילים והמשפטים, באורך המשפטים, בחלוקת הפסקאות, מתאימה סימני פיסוק, ועוד. כעורכת לשונית אני מנקה ושוטפת כלים. אני עורכת בעריכה הספרותית על פי כללי הכתיב המלא, מתקנת שגיאות כתיב והקלדה, מתקנת שגיאות לשון – אך לא תמיד, כותבת נכון את סימני הפיסוק והציטוט שנבחרו, מטפלת ברווחים, ניקוד עזר ותעתיק, ושומרת על עקביות ואחידות.
עריכה ספרותית ולשונית מנהלת כל הזמן דיונים עם עצמה. זה טבעי ונכון לספר.
עורכים העובדים בנפרד יכולים להיפגש, לנהל דיונים ולהתכתב ביניהם (בתנאי שמי שאחראי על העריכה הספרותית ממשיך ללוות את הספר עד השלב האחרון ולא מתנתק ממנו), אבל אצלי הדיונים מתקיימים באופן טבעי ולכל אורך התהליך, כולל שלב עריכת הליטוש וההגהה.
לדוגמה, בשיקולים בעריכת הסיפור "יהודה חלק שני" פסקה 6, אני כותבת על הדיון המכבד שקיימתי עם העורכת הלשונית שאני עובדת איתה צמוד, שהסכימה מייד שאכתוב בלשונו המשוערת של סבא – "התת-מקלע" ולא "תת-המקלע". היא הזכירה לי את "גבולות העריכה הלשונית בספר פרוזה", שבו כתבתי על כתוביות שבהן מתקנים בעריכה לשונית גידופים והופכים אותם לגידופים של בית מרקחת בסמיכות. במקום "החתיכת חי בסרט" הזה – "חתיכת החי בסרט הזה", במקום "הילד כאפות הזה" – "ילד הכאפות הזה". לדבריה, מדובר באותו עיקרון. הסכמתי איתה. הדיונים האלה מתקיימים בראשי אוטומטית, כי אני גם עורכת ספרותית וגם עורכת לשונית. וזהו תהליך טבעי ונכון לספר. בעריכת ספרים חשוב לעשות את הפעולות האלה ביחד, משום שהן כרוכות זו בזו.
העורכת הלשונית שבי לא תבגוד בעורכת הספרותית שבי. היא לא תשטוף כלים נקיים.
אם העורכת הספרותית שבי כתבה "עשיתי ממולא", "עשיתי כלים" – העורכת הלשונית שבי לא תשנה ל"בישלתי ממולאים" או "שטפתי את הכלים", אלא תוודא שזה נקי משגיאות. היא יודעת ש"עשיתי כלים" מבטא דיוק לשוני-ספרותי של הסגנון שביקשתי ליצור. אם העורכת הספרותית שבי כתבה "עשיתי עוף עם תפחדמה", העורכת הלשונית שבי לא תשנה ל"בישלתי עוף עם תפוחי אדמה".
אם העורכת הספרותית שבי (שבדוגמה הזאת היא גם המחברת) כתבה וערכה: "מה הבעיה? אני זורקת לתבנית חתכות עוף" (מתוך "דברים שהייתי רוצה לעשות בקיץ הזה") – העורכת הלשונית שבי תוסיף מייד ניקוד עזר של שווא ב-ת' – חתְכות – כדי להבהיר את ההגייה בשפת הדיבור, וכמובן היא לא תבגוד בי ובספר ולא תשנה ל"חתיכות של עוף". היא לא תשטוף כלים נקיים.
אם העורכת הספרותית שבי, האחראית כמעט על כל הבחירות של סימני הפיסוק בספרי פרוזה כאמצעי הבעה סגנוני-אומנותי, החליטה להשמיט את הנקודה בסוף הסיפור "עצמאית תלויה באוויר" כדי להדגיש את זעקת הכאב הנשמעת בחלל האוויר – "געעעעעעעע", העורכת הלשונית שבי לא תוסיף לה נקודה. היא לא תגיד לה "תגידי, מה זה הבושות האלה? את רוצה שיחשבו שאני רשלנית? לא מקצועית? שאי אפשר לסמוך עליי אפילו בדברים הפשוטים הבסיסיים האלה? בסוף משפט שמים נקודה". האמת היא שבהתחלה היא כן אמרה את זה, וניסתה לשכנע אותי שאוסיף נקודה, ו"מה אכפת לך? מה זה מפריע לך?" ונכנעתי והוספתי אותה, אבל בסוף הוצאתי אותה והיא שתקה. לא שתיקה של תבוסה, אלא של הבנה עמוקה.
אם כן, הם צודקים שחשוב שעריכה לשונית תיעשה בחוכמה, אחרת היא תשנה את הכוונה, הסגנון ומאפייני הדמויות שנכתבו במקור או פותחו בעריכה ספרותית, אבל הם טועים כשהם טוענים שרגישות כזאת של עריכה לשונית יכולה להופיע רק בתום שלב העריכה הספרותית ובנפרד ממנה. להפך! יש יותר סיכוי שאהיה רגישה ומחוברת לעצמי ולעבודתי, לעומת עורכת לשונית שלא מודעת לסגנון, לזרימה ולמשמעות העומדים מאחורי הבחירות של עורכת ספרותית הפועלת במנותק ממנה.
אני לא פוסלת שירותי עריכה אחרים. כשאני קוראת ספר שערוך לא טוב אני לא יודעת אילו תהליכים הוא עבר במטבח, מי היה המבשל העיקרי, מי המבשל שבא אחריו, האם הבישול נעשה בתהליך אחד או בשלבים, ומה ההגדרה של כל אחד מהעורכים. זה לא באמת חשוב. אם כישורי העריכה הספרותית טובים ומינוני העריכה הלשונית מדויקים ואינם פוגעים בשיקוליה, האוכל יהיה טעים והכלים יהיו נקיים.
