יהודה כהן - מקור
סבא שלי, יהודה כהן, דור שני למייסדי כפר תבור, נולד ב-1922 בכפר תבור, נפטר בכפר תבור ב-2013, ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. לזוג יש בת אחת, אימי רות. כהן היה חקלאי, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור.
כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות: סבא היה מסחאי אמיתי. בדרך כלל אין זה כינוי מכובד. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי (נעבעך ביידיש), פשוט, ישיר ולא משכיל. וזה נכון, סבא היה אדם פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. בגיל 14 (שנת 1936) החלו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לצאת מהמושבה, ולא יכול ללמוד בתיכון בכדורי. במקום ללמוד הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה ונהיה נוטר (שומר).
אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי? מסיבה אחת פשוטה: מסחאי ידוע באהבה שלו לארץ. וסבא אהב את הארץ. כל סיפור שלו היה על תרומתו ליישוב בארץ. והכי הרבה הוא אהב לספר על הסליק של כפר תבור, שהוא היה אחראי עליו. ואת הסיפור הזה אשמח לשתף אתכם:
בסליק היו כ-30 רובים, מקלע פולני, כ-500 כדורים לכל רובה, מרגמה, פגזים ורימוני יד. כלי הנשק הוסתרו בצינורות שהולחמו מצד אחד, והיו מבורגים מהצד האחר. כלי הנשק נעטפו בנייר צלופן ונמשחו בגריז. הצינורות הוטמנו תחת מרצפות בית המורים ומזכירות הכפר, כיום הספרייה של כפר תבור, בבור שנחפר במיוחד לכך. על הצינורות הונחה תבנית עץ מלאה עפר. עליה הונחו המרצפות. פעם בשנה הוצאו כלי הנשק בלילה לניקוי. ביום, בזמן הניקוי, הוסתרו כלי הנשק בעליית הגג של בית הכנסת.
בשנת 1945 הציעה ההגנה לכפר תבור לרכוש עוד כלי נשק: רובה אנגלי ותת-מקלע בתמורה ל-45 לירות. כדי לממן את הסכום הוחלט למכור פסי ברזל מבריכת המים הישנה. מרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז, וסבא פירקו את הפסים ומכרו אותם. בכסף שקיבלו רכש סבא את כלי הנשק. מכונית של ההגנה הגיעה לכפר תבור עם הרובה ותת-המקלע. כמו כן הביאו אנשי ההגנה 500 כדורים לרובה וכאלף כדורים לתת-המקלע. כשנבדק תת-המקלע, התברר שאינו תקין. ולכן בהגנה דרשו מהם להחזיר את כלי הנשק.
סבא סיים באותו הזמן קורס מ"כ בהגנה, והוטל עליו להביא את כלי הנשק הפגומים למטה הנפה בכנרת. היות ולנוטר היה רישיון לשאת רובה אנגלי, הוא נשא את הרובה בגלוי. את תת-המקלע פירק והכניס אותו לתוך מזוודה בין סמרטוטים ועיתונים עם כל הכדורים שקיבלו. סבא נסע באוטובוס במדי הנוטר מכפר תבור לטבריה דרך כנרת. את המזוודה הכבדה הניח ליד הנהג, והוא עצמו התיישב בחלק האחורי של האוטובוס.
והנה בתחנה של כפר קמא עלו כ-30 חיילים צ'רקסים מחיל הכפר. עימם עלו גם קצינים. בשל כך היה סבא דרוך. קצין בדרגת מיג'ור (מקביל לרב-סרן) נתקל במזוודה וניסה להזיז אותה. "של מי המזוודה הזאת?" שאל בערבית. איש לא ענה. דממה השתררה באוטובוס, והיה אפשר לשמוע את רעש המנוע של האוטובוס. המיג'ור שאל שוב. זעה בצבצה על המצח של סבא. הוא התפלל שהמיג'ור יניח לעניין המזוודה. אך לא, המיג'ור איבד את הסבלנות וקרא בשאגה: "תענו לי! של מי המזוודה?" סבא ראה שהמיג'ור לא יוותר, ולכן נעמד זקוף ואמר בביטחון מקווה שלא יראו שהוא מזיע: "אני בעל המזוודה". הסתכל עליו המיג'ור לרגע קט. "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב". סבא חזר להתיישב במקומו ונשם לרווחה.
יהודה כהן - לאחר עריכה ספרותית ולשונית של בינה מלאכותית
סבי, יהודה כהן, היה דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד במושבה ב-1922, חי בה כל חייו ונפטר בה ב-2013. נשוי היה לחנה, ויחד הביאו לעולם בת אחת – אמי רות. מלבד היותו חקלאי, כיהן כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכחבר במועצת כפר תבור.
בביקוריי התכופים מרמת גן, נהגתי לראיין את סבא. דבר אחד בלט מעל הכול: סבא היה מסחאי אמיתי. אמנם לרוב זה אינו תואר של כבוד – המסחאי נתפס כאדם נאיבי (או כפי שאומרים ביידיש: "נעבעך"), פשוט, ישיר ולא משכיל. ואכן, סבא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. ב-1936, כשפרצו המאורעות בארץ, נבצר ממנו להמשיך ללמוד בתיכון כדורי בשל הסכנה בדרכים. במקום זאת, הצטרף לקורס נוטרים של ההגנה והפך לשומר.
אך מה הופך את התואר "מסחאי" למקור גאווה? התשובה פשוטה: אהבתו העזה לארץ. כל סיפוריו נסובו סביב תרומתו ליישוב הארץ, ובמיוחד אהב לספר על הסליק של כפר תבור, עליו היה אחראי.
וכך היה מעשה הסליק: בתוכו אוחסנו כשלושים רובים, מקלע פולני, כחמש מאות כדורים לכל רובה, מרגמה, פגזים ורימוני יד. כלי הנשק הוסתרו בצינורות מולחמים מצד אחד ומבורגים מצדם השני. הנשק נעטף בצלופן ונמרח בגריז. הצינורות הוטמנו מתחת למרצפות בית המורים ומזכירות הכפר (כיום הספרייה), בבור שנחפר במיוחד. מעליהם הונחה תבנית עץ מלאת עפר ומעליה המרצפות. אחת לשנה, בלילה, הוצאו כלי הנשק לניקוי, ובמשך היום הוסתרו בעליית הגג של בית הכנסת.
ב-1945 הציעה ההגנה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. למימון הרכישה, החליטו למכור פסי ברזל מבריכת המים הישנה. סבא ומרדכי קרניאל, מפקד המחוז דאז, פירקו את הפסים ומכרו אותם. בכסף שהתקבל רכש סבא את הנשק.
מכונית ההגנה הביאה את הציוד עם תחמושת – 500 כדורים לרובה ואלף לתת-המקלע. אולם כשנבדק תת-המקלע, התגלה כי אינו תקין, וההגנה דרשה להחזירו.
סבא, שזה עתה סיים קורס מ"כים בהגנה, נשלח להחזיר את הנשק למטה הנפה בכנרת. כנוטר בעל רישיון, נשא את הרובה האנגלי בגלוי. את תת-המקלע המפורק הסתיר במזוודה בין סמרטוטים ועיתונים, יחד עם התחמושת. הוא עלה על האוטובוס במדי נוטר, הניח את המזוודה הכבדה ליד הנהג והתיישב מאחור.
בתחנת כפר קמא עלו כשלושים חיילים צ'רקסים מחיל הספר וקציניהם. קצין בדרגת מייג'ור (רב-סרן) נתקל במזוודה. "של מי המזוודה הזאת?" שאל בערבית. דממה השתררה באוטובוס, ורק נהמת המנוע נשמעה. כשחזר ושאל בשנית, הזיעה נטפה ממצחו של סבא. הוא קיווה שהקצין יניח לעניין, אך זה איבד את סבלנותו וזעק: "תענו לי! של מי המזוודה?" סבא הבין שאין מנוס, נעמד בביטחון מעושה ואמר: "אני בעל המזוודה". המייג'ור בחן אותו לרגע. "אה, אתה נוטר. חשבתי שזו פצצה. הכול בסדר. שב". סבא התיישב ונשם לרווחה.
פסקה 1
מקור
סבא שלי, יהודה כהן, דור שני למייסדי כפר תבור, נולד ב-1922 בכפר תבור, נפטר בכפר תבור ב-2013, ומעולם לא עזב את המושבה. היה נשוי לחנה. לזוג יש בת אחת, אימי רות. כהן היה חקלאי, יושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וחבר במועצת כפר תבור.
העריכה של AI
סבי, יהודה כהן, היה דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד במושבה ב-1922, חי בה כל חייו ונפטר בה ב-2013. נשוי היה לחנה, ויחד הביאו לעולם בת אחת – אמי רות. מלבד היותו חקלאי, כיהן כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכחבר במועצת כפר תבור.
העריכה שלי
סבא שלי, יהודה כהן, היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד במושבה ב-1922 ומעולם לא עזב אותה. היה נשוי לחנה. בתם היחידה, רות, היא אימי.
פסקה 2
מקור
כשהייתי נוסעת לכפר תבור מרמת גן הייתי מראיינת אותו. דבר אחד עלה מן הראיונות: סבא היה מסחאי אמיתי. בדרך כלל אין זה כינוי מכובד. אומרים על מסחאי שהוא אדם נאיבי (נעבעך ביידיש), פשוט, ישיר ולא משכיל. וזה נכון, סבא היה אדם פשוט ולא משכיל. הוא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. בגיל 14 (שנת 1936) החלו מאורעות בארץ, והיה מסוכן לצאת מהמושבה, ולא יכול ללמוד בתיכון בכדורי. במקום ללמוד הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה ונהיה נוטר (שומר).
העריכה של AI
בביקוריי התכופים מרמת גן, נהגתי לראיין את סבא. דבר אחד בלט מעל הכול: סבא היה מסחאי אמיתי. אמנם לרוב זה אינו תואר של כבוד – המסחאי נתפס כאדם נאיבי (או כפי שאומרים ביידיש: "נעבעך"), פשוט, ישיר ולא משכיל. ואכן, סבא למד רק עד גיל 14 בבית הספר היסודי של המושבה. ב-1936, כשפרצו המאורעות בארץ, נבצר ממנו להמשיך ללמוד בתיכון כדורי בשל הסכנה בדרכים. במקום זאת, הצטרף לקורס נוטרים של ההגנה והפך לשומר.
העריכה שלי
סבא היה מסחאי, כינוי לחקלאי שנולד בכפר תבור, מֶסחה בעבר. אדם פשוט וחסר השכלה פורמלית, שלמד רק בבית הספר היסודי במושבה. כשהיה בן ארבע-עשרה פרצו מאורעות 1936. כנופיות ערביות חמושות ארבו ליהודים בדרכים, והמעבר בין היישובים נעשה מסוכן. סבא לא יכול היה לצאת ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי, ובמקום זאת השתתף בקורס נוטרים של ההגנה והפך לנוטר.
פסקה 3
מקור
אז למה בכל זאת אפשר לומר בגאווה שסבא מסחאי? מסיבה אחת פשוטה: מסחאי ידוע באהבה שלו לארץ. וסבא אהב את הארץ. כל סיפור שלו היה על תרומתו ליישוב בארץ. והכי הרבה הוא אהב לספר על הסליק של כפר תבור, שהוא היה אחראי עליו. ואת הסיפור הזה אשמח לשתף אתכם:
העריכה של AI
אך מה הופך את התואר "מסחאי" למקור גאווה? התשובה פשוטה: אהבתו העזה לארץ. כל סיפוריו נסובו סביב תרומתו ליישוב הארץ, ובמיוחד אהב לספר על הסליק של כפר תבור, עליו היה אחראי.
העריכה שלי
בדרך כלל "מסחאי" אינו כינוי מחמיא, ומרמז לאדם נאיבי, נעבעך ביידיש, איש פשוט ולא משכיל, אך מהסיפורים שתיעדתי בביקוריי אצלו במושבה התחדדה לי המשמעות האחרת של המושג, המבטאת את הקשר העמוק של מסחאי עם ארצו. סבא היה מסחאי אמיתי, ואהב את הארץ בכל נימי נפשו. בכל סיפוריו הוא דיבר בהתלהבות על פועלו ועל האירועים שליוו אותו, ומהם למדתי על תרומתו ליישוב בישראל. הוא כיהן כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכחבר במועצת כפר תבור, והיה אחראי על הסליק של המושבה. את הסיפורים על הסליק אהב במיוחד.