פעם נחשבתי למורדת כשכתבתי חלק מהמילים עם י' ו-ו' בזמן שכללי הכתיב המלא לא התירו זאת. ב-2017 קרה נס. עכשיו אהיה מורדת אם לא אכתוב אותן עם י' ו-ו'. חלק א'.
- עינת קדם
- 12.10.2023
- einat.editor@gmail.com
- 054-7334403
פעם, לפני שנים רבות, נחשבתי למורדת. בזמן שכל עורכי הלשון כתבו: אתי, אתנו, קרבן וכדומה בלי י' ו-ו', נאמנים לכללי האקדמיה שקבעה שאין להוסיף אותן – אני הוספתי. אפנָה, יזמה (initiative), חכְמה, עצמה (power), קדקוד, שֵׂער, פֵּרות – לא אצלי. כתבתי: אופנה, יוזמה, חוכמה, עוצמה, קודקוד, שיער, בריכה, עימנו, קורבן, איתי, איתנו ועוד. עורך לשון פנה אליי אז והעיר לי שזה לא תקין לכתוב "אתנו", "עמנו", "הנו" עם י'. זה השפיע עליי קצת, חזרתי לכתוב אותן בלי, אבל לא החזקתי מעמד זמן רב. חזרתי לכתוב אותן עם י'.
אבל היו לי עקרונות: במילים כגון לעתים, לבי, אמי, לאטי, מסים, עזים, מצדי והטיותיהן ובמילים רבות נוספות לא הוספתי י', והקפדתי על ההבחנה בין אמנות במובן art לאומנות במובן skill.
ואז קרה נס. ביוני 2017 האקדמיה הכריזה שהיא משנה חלק מכללי הכתיב המלא, וכעת, במסגרת כללי הכתיב המלא החדשים יש להוסיף י' ו-ו' בכל אותן מילים שהוספתי בהן י' ו-ו' ובמילים נוספות. גם המילים שהקפדתי לא להוסיף בהן י' ו-ו' השתנו, ונכתבות: לעיתים, ליבנו, אימנו, לאיטם, מצידם וכדומה. גם באָמנות, שנכתבה אמנות, התווספה ו', וכעת אומנות בכתיב המלא מייצגת לא רק את אֻמנות, אלא גם את אָמנות.
האמת, קצת התבאסתי בעניין של אומנות, כיוון שהמודעות להבדל ביניהן ביטאה את הבקיאות והשליטה המקצועית שלי בכללי הכתיב המלא. אבל השינוי הזה הגיוני, כמו שלא צריך להיות הבדל בין חכמה בקמץ קטן המייצג o, לבין חכמה בקמץ רגיל המייצג a. הציבור רואה מילה בלי ו', ולא יודע מתי זה חכְמה ומתי זה חכָמה. תמיד אפשר להבין מההקשר, אבל אם אפשר לצמצם את המקרים האלה של דו משמעות ולצמצם את הצורך בניקוד עזר, זה עדיף.
בהתחלה זה היה קשה. היה לי קשה לכתוב "ליבי" "הינה", "למוחרת", "צוהריים", "שמיים", כי זה קצת שיחק לי במוח. במשך שנים כתיבת המילים האלה עם י' ו-ו' התקשרה אצלי עם שגיאת כתיב המצריכה תיקון. מי שבא אליי בעבר עם "הינה" – שיניתי ל"הנה", "צוהריים" – "צהריים", "שמיים" – "שמים". עכשיו הכול הפוך. בעבר הייתי עורכת לשונית גרועה אם הייתי מוסיפה י' ו-ו' במילים האלה, ועכשיו אהיה עורכת לשונית גרועה אם לא אוסיף אותן. האקדמיה נתנה היתר רשמי לתופעה שהתרחשה בפועל. היא הסכימה לאי הפללה במקרים האלה, וזה הצריך שינוי משמעותי בתודעה.
אז הכרחתי את עצמי. עשיתי את זה בעיקר כי התפקיד שלי כעורכת לשונית הוא לפעול על פי כללים בסיסיים ולשמש דוגמה. לא חתמתי בשום מקום על הסכם הקובע שאפעל אך ורק על פי כללי העברית, ובכל זאת אני משתדלת לעשות זאת, וכשאני חורגת מהם אני עושה זאת רק במקרים שבהם בעיניי זה לא קריטי, או כשזה משרת מטרה ספרותית, אבל תמיד אקפיד על כתיב מלא וללא שגיאות.
תוך כמה חודשים הכללים החדשים חלחלו וביטאתי בכתיבה ובעריכה את כל כללי הכתיב המלא. לא רק שיישמתי אותם, התאהבתי בכתיב המלא החדש והישן, ממש התאהבתי. המילים המעובות נראות לי כל כך יפות, תקניות ונגישות, ממש יצירת אומנות. כן, אומנות עם ו'.
אבל אצל חלק מעורכי הלשון חל תהליך הפוך, והם ממשיכים לכתוב מילים בלי י' ובלי ו', כלומר בכתיב חסר, במילים הנכתבות במלא עוד לפני המהפכה ובמילים שכתיבתן השתנתה לאחר מהפכת כללי הכתיב המלא. זה קורה בעיקר בעריכת ספרים, ובעיקר בספרי פרוזה: היתה, הנה, אמא, אחרַי, עינַי, הכל, קודם כל, לעתים, חצים, לאטי, לבי, מצדי, למחרת, צהריים, מיד, שמים ועוד, כולל ההטיות הנוספות של מילים אלה ומילים נוספות. המהפכה כאילו דילגה עליהם. הם מעדיפים להשתמש בניקוד עזר ולא בכתיב מלא.
נשאלת השאלה, למה?
