כעורכת ספרותית ולשונית, אני לא יכולה לבצע רק עריכה לשונית ולנטרל שיקולים ספרותיים בעת העריכה שלי. בכל החלטת ניסוח אני עוסקת בקצב, באווירה, באמינות, במשמעות, בדמויות, בקול ובזרימה, כחלק בלתי נפרד מהטיפול בשפה. הפעולות האלה אינטואיטיביות, אוטומטיות ומיידיות.
- מאת: עינת קדם
- 17.6.2026
לעיתים לקוחות פונים אליי ומבקשים ממני לערוך את ספרם בעריכה לשונית בלבד, ומכלילים בבקשה זו ניסוח, בדיקת תקינות המשפטים, תיקון שגיאות, טיפול בדקדוק, בתחביר ובפיסוק.
אותם אנשים קושרים ניסוח טוב עם מה שמקובל להגדיר כעריכה לשונית ומניחים שזה תפקידה – לטפל בניסוח ובשפה, ואת תפקידה של עריכה ספרותית הם מגדירים כטיפול בתוכן, בעלילה, במבנה, במסרים, ברעיונות, בדמויות וברצף – גם כאן על פי התפיסה המקובלת.
כאן טמונה הבעיה. השפה אינה שכבה חיצונית שמלבישים על הטקסט לאחר שהמחברים סיימו לכתוב אותו. השפה היא החומר שממנו הטקסט בנוי, ולכן אי אפשר להפריד בין עריכת השפה לעריכת התוכן. בכל טקסט שאני עורכת, עריכת התוכן היא החלק המהותי בעריכה, והניסוח מבוסס על ניתוב התכנים.
עריכת תוכן ספרותית או עריכת תוכן טכנית?
מרגע שהעורך משנה את הטקסט, הוא נכנס לתוכן, ואופן ההתערבות שלו משפיע ישירות על התכנים ועל טיבה של היצירה. לכן השאלה המרכזית היא כיצד הוא עוסק בתוכן: באמצעות שיקולי תוכן ספרותיים ולשוניים המבוססים על הבנת היצירה, על משמעותה, על קולה ומטרותיה, או באמצעות שיקולים המבוססים על טכניקה, ותבניות קבועות של ניסוח?
עריכת תוכן ספרותית
האפשרות הראשונה היא כניסה לתוכן באמצעות עריכה שבה הניסוח, התחביר, הדקדוק, מבנה המשפטים, סדר המילים, בחירת המילים והפיסוק נבחנים מתוך הבנת היצירה. במקרה כזה ההחלטות מתקבלות מתוך שיקולים של אמינות, קצב, משמעות, אווירה, מתח, מאפייני דמויות וקול ומתוך הכישורים הנדרשים לזיהוי ולהבנה של מרכיבים אלה, וכן מתוך בירורים, שאלות ודיאלוג עם המחברים.
בתוך מכלול השיקולים האלה נטמעים גם שיקולים לשוניים, ובהם תיקון שגיאות כתיב, כתיבה בכתיב מלא, תיקון טעויות לשון – אלא אם כן הן מכוונות – שילוב ניקוד עזר, תעתיק, כתיבה תקנית של סימני הפיסוק שנבחרו והיבטים לשוניים נוספים.
זוהי עריכה ספרותית ולשונית, שבה החלק הדומיננטי הוא עריכת התוכן הספרותית והשינויים בניסוח נשענים על הבנת היצירה, על משמעותה ועל מטרותיה.
עריכה לשונית טכנית
האפשרות השנייה היא התערבות בתכנים באמצעות עריכה לשונית המבוססת על תבניות קבועות המאפיינות כתיבה עיונית:
במציאות הקיימת, ספרים רבים אכן עוברים לעורכי לשון לעריכה לשונית בלבד. פעמים רבות עריכה כזו מצחצחת משפטים, מקדימה באופן עקבי נשוא לנושא, משנה סדר מילים על פי תבניות קבועות, מקצרת, מעבירה לסמיכויות,, לסביל, לשם פעולה או לשם הפועל, משתמשת בכינויי קניין חבור, מוחקת חזרות, קיצור, שילוב מילים גבוהות בכל מצב, מוחקת אוטומטית את מה שנראה כחזרות, מוחקת אוטומטית את מה שנתפס כמילות חלל, חוזרת על מילות יחס, יוצרת אחידות אוטומטית בזמנים באופן מכני, מרבה להשתמש בסימני פיסוק מכניים ופרשניים כמו קו מפריד, נקודתיים ומירכאות לציון אירוניה, או בפסיקים מרובים בין משפטים שאמורים להיקרא בנשימה אחת, מחברת בין משפטים, מוסיפה מילות קישור עיוניות, ועושה בחירות סגנוניות נוספות.
זוהי עריכת תוכן טכנית, משום שהשינויים בניסוח נשענים בעיקר על טכניקות, מוסכמות ותבניות קבועות להגבהת השפה.
כשהניסוח מתבסס על תבניות טכניות
כאשר עורכת לשונית מפעילה על הספר סטנדרטים של ניסוח המתאימים לכתיבה עיונית, היא עושה זאת בלי להפעיל שיקולים ספרותיים ובלי לקיים דיון עם המחברים על משמעות הבחירות.
התוצאה היא ספר נוקשה, קר, מרוחק ותלוש. ספר שאולי נראה תקין על הנייר, אך בדרך הוא איבד את מה שאמור להפוך אותו ליצירה ספרותית. הוא מאבד זהות, צבע, משמעות, כוונה, אווירה, קצב וקול. ובעיקר – הוא מאבד את קולם של המחברים.
ניסוח טוב בפרוזה הוא פעולה ספרותית
ניסוח טוב בפרוזה לא מנותק משיקולים ספרותיים. הוא מבוסס על הבנת היצירה, על כישורי עריכה ספרותית ועל קשר עם המחברים. ניסוח טוב בפרוזה הוא פעולה ספרותית. הוא נובע מהבנת היצירה, מהקשבה לקולה ומהפעלת שיקולים של משמעות, קצב, אמינות ואווירה.
לעומתו, ניסוח לא טוב בפרוזה נוצר כאשר הוא מתבסס על פעולות טכניות. הוא יכול להיות תקין לחלוטין מבחינה לשונית, אבל לפגוע בקול הייחודי של הטקסט, באמינות הדמויות, בקצב הקריאה, במתח, במשמעות ובחוויה הרגשית שהוא מבקש ליצור. במקרים כאלה הטקסט אולי נראה מלוטש יותר, אך בה בעת הוא מתרחק מהיצירה שהוא אמור לשרת.
לא מפרידה בין שפה לספרות
עורכת כמוני, שהיא גם עורכת ספרותית וגם עורכת לשונית, אינה יכולה לפעול בדרך השנייה – עריכה לשונית המנסחת את הטקסט על בסיס כללים, אלא רק בדרך הראשונה – עריכה ספרותית ולשונית המטפלת בשפה תוך כדי הפעלת שיקולים ספרותיים, הפעלת הכישורים הספרותיים הטבועים, ודיונים ובירורים עם המחברים. בצד אלה, אני מטפלת בעניינים לשוניים.
כשאני עורכת משפט, מחליפה מילים, משנה את סדרן או בונה את המשפט מעט אחרת, אני פועלת מתוך שיקולים של סגנון, קצב, מנגינה, אווירה, אמינות, טבעיות והיגיון, ובו בזמן מוודאת שהמשפט תקין מבחינה לשונית. זאת מתוך ידיעה שמעבר לשגיאות כתיב, תקינות לשונית יכולה להתקיים באינספור צורות, ואין דרך אחת ויחידה להגיע אליה.
משפט יכול להיות תקין ועדיין לא להיות טוב
אם אשאל את עצמי האם המשפט שלפניי תקין, פעמים רבות התשובה תהיה שהוא תקין, אך הוא לא זורם, לא אמין, מגושם, תמוה, מביך, מתאמץ, דידקטי, לא בשל, כתוב בסגנון פטרוני או ילדותי, עמום, לא מתחבר לסגנון, מנותק מהמשמעות, בנאלי, קר, מרוחק, צורם ועוד.
במצב כזה מתחייב שינוי, משום שהמשפט לא מייצג אותי כעורכת, את סגנוני, את תפיסת העריכה שלי, את רמת האיכות שאני מציבה לעצמי ואת הסטנדרטים המקצועיים שלפיהם אני עובדת, ויותר מכך – הוא לא מייצג את מה שהספר אמור לבטא בעיניי.
ברגע שאשנה את הניסוח, המשפט שאצור מחדש לא יהיה תקין יותר, אלא טוב יותר, זורם יותר, אמין יותר והרמוני יותר.
כל החלטת ניסוח שלי היא בראש ובראשונה החלטה ספרותית
כאשר המשפט המקורי אינו תקין, הבחירה כיצד לשנות אותו תושפע בהכרח מכישוריי ומהשיקולים הטבועים בי. הוא לא יהיה טוב יותר משום שהפעלתי ידע לשוני מסוים, אלא משום שהשיקולים הספרותיים והידע הלשוני פועלים אצלי יחד כמקשה אחת ואינם ניתנים להפרדה. הידע הלשוני לא השתלט על השיקולים הספרותיים. הוא נלווה להם.
כשאני נתקלת בחזרה במילותיה של דמות, אני לא מוחקת אותה אוטומטית. לפעמים היא חלק מהקול של הדמות, מהקצב, מהרגש, מהמתח או מהמשמעות. גם כאן השאלה אינה רק לשונית, אלא ספרותית. האם החזרה יוצרת אמינות? האם היא משקפת את אופן הדיבור של הדמות? האם היא יוצרת מתח? האם היא מדגישה רעיון מסוים? אלה שאלות ספרותיות, ולכן גם ההחלטה אם להשאיר את החזרה או למחוק אותה היא החלטה ספרותית.
כשאני בוחרת מילה, אני לא בוחרת בה בתנאי שהיא מייצגת משלב לשוני גבוה. אני בוחרת בה על פי משמעותה, תפקידה, והשפעתה על הטון, על האווירה ועל הדמות. מילה מסוימת יכולה להיות תקינה לחלוטין מבחינה לשונית, ובכל זאת לפגוע באמינות, בקצב או באופי של הטקסט. לכן גם בחירת מילים היא פעולה ספרותית.
כשאני משנה סדר מילים, מקצרת או מחברת משפטים ומתאימה סימני פיסוק, אני עוסקת בזרימה, במנגינה, במשמעות ובאופן שבו הסיפור מועבר לקוראים.
אורך המשפט, סדר המילים, מיקום הפסיק או היעדרו, חלוקת הפסקאות והקשר בין המשפטים – כל אלה משפיעים על קצב הקריאה, על המתח, על האווירה ועל החוויה הרגשית של הקוראים.
אותו תהליך בעריכת משפטים קיימים ובכתיבת משפטים חדשים
כאשר אני משכתבת משפט או כותבת משפט חדש, אני לא מתחילה משאלות של תקינות לשונית. באופן טבעי, תשומת הלב שלי מופנית למשמעות, למטרה, לרצף, לקשר עם הטקסט, לרצף ולהיגיון הפנימי של היצירה. אני בוחנת מה המשפט צריך לבטא, כיצד הוא משתלב במכלול, ואיזו השפעה תהיה לו על חוויית הקריאה.
בתוך אותו תהליך עצמו נוכחת גם התקינות הלשונית. היא אינה שלב נפרד ואינה יעד בפני עצמו, אלא חלק בלתי נפרד מפעולת הניסוח. לכן, בדיוק כפי שמשפט חדש שאני כותבת נוצר מתוך מכלול של שיקולים ספרותיים ולשוניים הפועלים יחד, כך גם עריכה של משפט קיים נעשית מתוך אותו מכלול. אין מעבר בין מצב של עריכה ספרותית למצב של עריכה לשונית, משום ששני הדברים מתרחשים בו-זמנית.
לא שני סוגי ידע נפרדים, אלא מכלול
כאשר מחבר או מחברת פונים אליי ומבקשים רק עריכה לשונית – משום שהספר כבר עבר עריכה ספרותית, או משום שלדבריהם אין צורך בעריכה ספרותית – הם מניחים שאני מנסחת מחדש משפטים כדי להפוך אותם לתקינים ושאני מלטשת את השפה ומשפרת אותה.
לרוב הם אינם מודעים לכך שבעריכה שלי אני מפעילה שיקולים ספרותיים לכל אורך הדרך, ושהליטוש והשיפור הניכרים בתוצאה הסופית הם תוצאה ישירה של אותם שיקולים ספרותיים.
בפועל, בכל החלטת ניסוח אני עוסקת בקצב, באווירה, באמינות, במשמעות, בדמויות, בקול ובזרימה, כחלק בלתי נפרד מהטיפול בשפה.
כעורכת ספרותית ולשונית, הפעולות האלה לא נעשות מתוך החלטה מודעת בכל פעם מחדש. הן אינטואיטיביות, אוטומטיות ומיידיות, וקשורות לכישורים הטבועים בי: כישורי כתיבה, יצירתיות, דמיון, חשיבה אנליטית וביקורתית, יכולת לעבד מידע רב בו־זמנית, יכולת הסקה, גמישות מחשבתית, חשיבה מחוץ לקופסה, כושר אלתור, חשיבה אסוציאטיבית ואינטואיטיבית, חוש תזמון, חוש מוזיקלי, חוש קצב, אינטליגנציה רגשית, תשומת לב לפרטים וקליטת ניואנסים.
אי אפשר לכבות הכרעות ספרותיות הנובעות מכישורים
בפעולת הניסוח אני מקבלת החלטות ספרותיות לצד הקפדה על תקינות לשונית.
אינני יכולה להפריד בין האינטואיציה הספרותית לבין הידע הלשוני, בין הניסוח לבין הבנת היצירה. אלה אינם שני סוגי ידע נפרדים, אלא מכלול אחד הפועל יחד. שני סוגי הידע כרוכים זה בזה ומשפיעים זה על זה בכל החלטה שאני מקבלת.
אי אפשר לחסום חלק אחד מהמכלול הזה, לכבות או להשתיק אותו, ולהפעיל במקומו חלק אחר. הוא מובנה באופן שבו אני קוראת, מבינה, שומעת ומנסחת טקסט. כל ניסיון להפריד בין מרכיביו לא טבעי, לא הגיוני ולא אפשרי.
לסיכום
כאשר ההחלטות מתקבלות בידי עורכת לשונית הפועלת בעיקר על פי כללים, מוסכמות ותבניות ניסוח קבועות, התוצאה עשויה להיות טקסט תקין, שנראה אחיד ומלוטש יותר מבחינה לשונית, אך גם כזה שמאבד בדרך חלק ניכר מהקול, הקצב, האווירה והמאפיינים הייחודיים של היצירה.
לעומת זאת, כאשר ההחלטות מתקבלות בידי עורכת ספרותית ולשונית שאינה מפרידה בין שפה לספרות ורואה בשפה את המקום שבו הספרות נוצרת, מתקיימת ומקבלת חיים, הניסוח נשען על הבנת היצירה, על משמעותה, על קולה ועל מטרותיה. כל החלטה לשונית מתקבלת מתוך שיקולים של אמינות, קצב, משמעות, אווירה, מתח, דמויות וקול, ומתוך דיאלוג עם המחברים.
התוצאה היא טקסט נאמן יותר ליצירה המבטא באופן מלא יותר את מה שהספר מבקש להיות.
