יהודה חלק ראשון – הדגמת עריכה ספרותית ולשונית בסיפור

סבא שלי, יהודה כהן, היה חקלאי, דור שני למייסדי כפר תבור. הוא נולד ב-1922 במושבה, מֶסחה בעבר, ומעולם לא עזב אותה. היה נשוי לחנה. בתם היחידה, רות, היא אימי.

סבא היה איש פשוט וחסר השכלה פורמלית. זמן קצר לאחר שסיים את לימודיו בבית הספר היסודי במושבה, פרצו מאורעות 1936. כנופיות ערביות חמושות ארבו ליהודים בדרכים, והמעבר בין היישובים נעשה מסוכן. סבא לא יכול היה לצאת ללמוד בבית הספר החקלאי כדורי. במקום זאת, הוא השתתף בקורס נוטרים של ההגנה והפך לנוטר.

בדרך כלל כשאומרים על אדם שהוא "מסחאי", מתכוונים שהוא נאיבי, נעבעך ביידיש, איש פשוט ולא משכיל, אולם מהסיפורים שתיעדתי בביקוריי אצל סבי במושבה התחדדה לי המשמעות האחרת של המושג, המבטאת את הקשר העמוק של מסחאי עם ארצו. סבא היה מסחאי אמיתי שאהב את הארץ בכל נימי נפשו. בכל סיפוריו הוא דיבר בהתלהבות על פועלו ועל האירועים שליוו אותו, ומהם למדתי על תרומתו ליישוב בישראל. הוא כיהן כיושב ראש אגודת המים של הגליל התחתון וכחבר במועצת כפר תבור, והיה אחראי על הסליק של המושבה. את הסיפורים על הסליק אהב במיוחד.

היו להם בסליק כ-30 רובים, הוא סיפר, וכ-500 כדורים לכל רובה, תת-מקלע פולני, מרגמה, פגזים ורימוני יד. הם מרחו על כלי הנשק גריז, עטפו אותם בנייר צלופן והכניסו אותם לתוך צינורות גדולים, בצד אחד הלחימו אותם ובצד השני הבריגו. את הצינורות הסתירו בתוך בור שחפרו מתחת למרצפות בבית המורים ובמזכירות המושבה, במקום שבו שוכנת כיום הספרייה של כפר תבור. על הצינורות הם הניחו תבנית עץ מלאה בעפר, ומעליה את המרצפות. פעם בשנה הם היו מוציאים בלילה את כלי הנשק כדי לנקות אותם, ובזמן הניקוי הסתירו אותם בעליית הגג של בית הכנסת.

בשנת 1945 ההגנה הציעה לכפר תבור לרכוש רובה אנגלי ותת-מקלע תמורת 45 לירות. כדי לממן את הרכישה הוחלט במושבה לפרק את פסי הברזל מבריכת המים הישנה ולמכור אותם. על המשימה היו אחראים סבא ומרדכי קרניאל, שהיה אז מפקד המחוז.

כלי הנשק שרכשו הגיעו לכפר תבור במכונית של ההגנה, ואיתם קיבלו אנשי המושבה 500 כדורים לרובה האנגלי וכ-1,000 כדורים לתת-המקלע. כשבדקו את תת-המקלע, התברר שהוא לא תקין ובהגנה הורו להם להחזיר את הנשק הפגום יחד עם הכדורים.

באותם ימים סבא סיים קורס מפקדי כיתה בהגנה והוטל עליו להביא את כלי הנשק למטה הנפה בכנרת. הוא פירק את תת-המקלע והכניס אותו למזוודה בין סמרטוטים ועיתונים יחד עם כ-1,500 כדורים, וכך עלה לאוטובוס שיצא מכפר תבור, לבוש במדי נוטר. לנוטרים היה רישיון לשאת רובה אנגלי והוא נשא אותו בגלוי, ואת המזוודה הניח ליד הנהג ועבר להתיישב בחלקו האחורי של האוטובוס.

הנסיעה עברה בשקט, עד שהגיעו לכפר קמא. בתחנה חיכו כ-30 חיילים צ'רקסים מחיל הכפר וקצינים אנגלים, והחלו לעלות לאוטובוס. סבא נדרך.

אחד הקצינים, בדרגת מייג'ור, נתקל במזוודה וניסה להזיז אותה. "של מי המזוודה הזאת?" הוא שאל בערבית.

איש לא ענה. רק רעש המנוע נשמע באוטובוס.

המייג'ור שאל שוב: "של מי המזוודה הזאת?"

זיעה החלה לבצבץ על מצחו של סבא. הוא התפלל שהקצין יניח לעניין, אבל המייג'ור איבד את סבלנותו ושאג: "תענו לי! של מי המזוודה?"

סבא הבין שהוא לא מתכוון לוותר.

הוא נעמד זקוף ואמר באנגלית, בקול בטוח: "זה שלי. המזוודה שלי", מקווה שהמייג'ור לא יבחין באגלי הזיעה שטפטפו על פניו.

המייג'ור הביט בו לרגע ואמר: "אני רואה שאתה נוטר. חשבתי שזאת פצצה. הכול בסדר. שב".

סבא חזר להתיישב במקומו ונשם לרווחה. האוטובוס המשיך בדרכו לטבריה.